אין זה חדש כי החברה הישראלית היא רב עדתית ומורכבת מקבוצות שונות בבסיסן זו מזו, וכי חדשות לבקרים ניתן למצוא נושאים היכולים ליצור שסעים רבים מספור. השסעים האידיאולוגיים הם גם סוציולוגים, והשסעים הסוציולוגים הם גם אידיאולוגים.

מספיק אם ניקח את ההבדל הבסיסי בין יהודים לערבים כדי לעמוד על מורכבותה של המערכת. לא בכדי מכנים מדעני מדינה רבים את מדינת ישראל "אתנוקרטיה", כלומר, מקום בו השיוך האתני ולא האזרחי, הוא המפתח לחלוקת המשאבים והכוח. אך אפילו אם נעשה את ההוקוס-פוקוס הבלתי אפשרי ונתעלם לרגע מהקרע הערבי-ישראלי לדורותיו, קסם שלכל הדעות לא יכול להמשך זמן רב מדי, נגיע עד מהרה אל בעיותינו אנו.

הקונפליקט בין חילונים לדתיים שריר וקיים מאז הפכה הגדרתנו מישוב יהודי למדינת ישראל. כמו אז, גם היום, ישנם סוגים רבים של יהודים אשר מקטלגים עצמם באופן שונה מבחינה דתית, סוציולוגית ופוליטית. הבסיס לשונות נעוץ ברמת אמונתו של כל אחד, אם בכלל, וכן – בעצם הגדרתה הנוכחית של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, זאת על אף שהמילה "דמוקרטיה" לא נכתבה במגילת העצמאות ולו פעם אחת, בעוד ש"יהודית" דווקא מוזכרת שש פעמים.

אמנם זהו גורם אחד מבין רבים, אך חשיבותו רבה מהשאר, שכן כבר בראשיתה של המדינה היה מאבק רבתי על צביונה של המדינה, בין אלה שהאמינו כי יש לכונן חוקה בישראל ובין אלה שדווקא הסכימו איתם בעניין חשיבות החוקה, אך לדידם חוקה זו כבר נכתבה לפני 5,000 שנים, הלא היא התורה, וכעת כל מה שניתן הוא רק ליישמה. ולכן, בינתיים יש לנסות ולמצוא משהו בין לבין, לא כדי לכונן חוקה, אלא כדי לכונן הסכמה.

"הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פ"א ה"ז) – ביהדות העיקר הוא לאו דווקא אם אדם מאמין באלוהים או לא, אלא הדרך בה הוא חי, מתנהג, ומקיים חוקים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

אין זה משנה אם אנו יהודים ציונים, אנטי-ציוניים, דתיים-חרדים, דתיים-לאומיים, חילונים-ליברליים, מסורתיים, סוציאליסטים או קפיטליסטים. אין זה משנה אם אנו אשכנזים שברחו מאירופה, מזרחים שעזבו את ארצות ערב והאסלאם, או צאצאי יהדות ספרד שנמלטו בתקופת האינקוויזיציה. לכולנו יש מכנה משותף, אמיתי או מיתי, וחלק מהמכנה המשותף הזה הוא דווקא השוני בתרבויות של המקומות מהם הגענו.

עד אשר לא נהפוך את היסודות והסמלים של הדת המסורתית אליה נולדנו לחלק בלתי נפרד מחיינו, ובו בזמן נדע לקבל את אלה שבוחרים לרוקן אותם ממשמעותם הדתית; עד שלא נכיר בכך שאלה "המבטלים" מבינים שהמשמעות הדתית המקורית היא שנתנה לגיטימציה לערכי הציונות, ולמעשה, בנתה את החברה וליכדה אותה, לא נבוא אל הנחלה. ולכן, עד אשר לא נקבל את ה"דת האזרחית" הזו כמנת חלקנו המקשרת בין התנועה הציונית לבין מושגי הדת לא נדע נחת, ונמשיך להתקוטט בינינו לבין עצמנו.

לכן, אין זה משנה אם ועידת אנאפוליס תספק הפתעה מרעישה וההוקוס פוקוס יימשך זמן רב מן הצפוי, כי כפי שאמר דורנט – תרבות גדולה לא נכבשת מבחוץ עד שהיא לא משמידה את עצמה מבפנים.