התחבטתי בשאלה הזאת כבר מזמן,

 איך יכול להיות שדווקא במקום הכי שוקק חיים טפו טפו טפו, בקן שלי, מרגיש לי לבד,

 דווקא במקום בו אני אמורה לצמוח, מרגישה שקמלה,

דווקא במקום בו אמורה להרגיש הכי חופשי מרגישה כבולה,

זה לא משנה איך ומתי,

כשקמה, יושבת, באמבטיה, במטבח, מרגישה לבד, פשוט לבד,

ניסיתי, באמת שכן בכל כוחותי, להרגיש חלק ממנו,

זה לא שלא תקשורתית, דווקא מאוד,

זה לא שלא רגישה,

אולי אפילו מידיי,

עדיין מרגישה במחיצתו לבד.

והוא, מנסה לגעת, לגשת, מנסה כל הזמן,

לא מבין, או אולי כן,

שאני איתו מרגישה לבד,

פשוט לבד.

השפה היא לא אותה שפה,

המילים שונות,

תובנות שונות,

ועדיין איתו מרגישה לגמרי לבד.

מקפידה לשמור על תחושת "עסקים כרגיל",

מפזרת לאויר את הנחישות שלי,

ושוב לבד לבד.