מביט החוצה רואה אור שמש ומבין שתהליך הכניסה של השבת החל. ב slow motion כמו משאית ענק עצומה שנכנסת לחנייה גדולה מאוד של סופרים ענקיים איפה שיש 17 רמפות כאלה ומלא מלא משאיות רק שהפעם מרגש החנייה ריק כל משאית בביתה וזו שלי זו שמיועדת לי נכנסת באיטיות לחנייה. ככה השבת נכנסת ככה זה מרגיש לי הגודל, העוצמה, האיטיות, ההדר. וככה בדיוק תמונה שנייה של מסך באולם תיאטרון שעולה לאט. מסך גלי כמו זה שמכסה על ארונות הקודש בבית הכנסת משי שמעורר צמרמורת בנגיעה ושערות סומרות מסך כזה בשחור כהה עולה לאט לאט ושומעים את הגלגלים חורקים קצת מתאמצים מנסים ככל יכולתם לעלות בקצב אחיד כדי לא להבהיל. ככה השבת נכנסת. ואני רוצה בה בשבת אני רוצה שתיקח אותי ותניח אותי לנוח. אני לא אדם דתי אבל אני חי את הקדושה והלוואי והיינו מקדשים אותה עוד יותר את שבת המלכה את השקט, השלווה, הפקודה למנוחה את המחשבה בכלל על "מנוחה" את ההבנה שמגיע לי ולנו לנוח בסוף השבוע את ההבנה שהתאמצנו שהשקענו, שהזענו, שהסתערנו ועכשיו משישי אחר הצהרים ועד צאת השבת בשבת בערב מותר לנו לנוח. מותר. מותר לי מותר לך איזו מילה מקסימה זו - מותר ... יש בה הכול במילה הזו - מותר ... מותר לך ערן ... מותר לך רותי ... מותר לך דן ... זה מותר. מותר לך לנוח. מותר ... אני נושם עמוק עם התובנה הזו של שבת שבת מנוחה והמחשבה הראשונית על משמעות המנוחה וזרותה לנו כי אפילו בשישיבת אנו עובדים רצים מנסים שורדים ומתפעלים נון סטופ. הדלקת הנרות אינה דתית היא חגיגת כניסה. כמו זוג חצוצרות שמבשרים על בוא המלכה כך גם הנרות מחצרצים את בוא השבת ומגלגלים למענה שטיח אדום לתוך ביתנו ונפשנו. דתי, הדת שלי, היא דת החיים והדת רק מנסה בכל עולם ובכל עם להכניס קצת כוח ושפיות לתוכנו. סה"כ, ברצון טוב. בחסד. לעיתים זה קצת מוגזם לנו לחלקנו לעיתים זה פולשני מדי אבל הבסיס קדושת הבסיס של החיים והמנוחה יפהפיים. לבן ... הלבוש הלבן. חגיגת חיים. בואי כלה בואי שבת אני אומר לעצמי בלב וחוגג מקבל מחבק את בוא השבת. |