תמיד אהבתי את הבקרים. אהבתי אותם בטוטאליות מוחלטת. אף פעם לא עצרתי ובדקתי למה. תמיד השווצתי בכך שאיני נמנית על האוהבים לישון עד מאוחר.

אבל האמת שבתוך תוכי תמיד קינאתי באלו ששעות השינה שלהם  תלויות בזמן הפנוי שלהם ולא ביכולת עצמה. אני אף פעם לא יכולתי לישון הרבה. מקסימום 6 שעות. וגם זה לא ממש רצוף.

"אבל ישנת אתמול בלילה!?" הוא אמר.

"התכוונת לומר שאתה ישנת אתמול בלילה. אני ישנתי אולי שעתיים." זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע את זה ממני. בוודאי לא הפעם הראשונה שחוויתי זאת.

לא הבנתי איך הם יכולים ליהנות משינה. הרי זה בזבוז זמן, כך חשבתי או רציתי לחשוב. אבל בפנים ערגתי לתחושה הזו שלעולם לא חשתי. לתחושה הזו של הרוגע, השלווה, ההתנתקות מעולם כולו. יותר מכל חלמתי על השקט שבשינה. בכיתה י' יצאנו לטיול של ארבעה ימים באילת. לא ישנו כמעט בלילות וחזרנו שפוכים ביום חמישי אחר הצהריים. כולם ישנו עד שישי בערב רצוף. אני בשישי בבוקר בשבע כבר הייתי על הרגליים.

בתור ילדה תמיד הייתי  הראשונה להגיע לבית ספר. כשהגיע תורי להיות אחראית על משמרות הזהב באותו יום כל כך שמחתי. הנה סיבה להגיע לבית ספר אפילו יותר מוקדם מהרגיל. בזמן שהאחרים קיטרו על החצי שעה שינה שחטפו להם, אני חיכיתי ליום הזה.

שבתות בבוקר בילדותי זכורות כהמתנה אין סופית שמישהו כבר יתעורר. אני בשבע כבר הייתי ערה, ואת השעות הראשונות הייתי מבלה בתכנונים טקטיים להעיר את חברתי הטובה. אבל לשווא. היא אהבה לישון. ולי לא נותר אלא להתקשר ולנתק עד שכל המשפחה שלה תתעורר. אבא שלה לא ממש אהב את הסגנון האגרסיבי שלי, אבל לי היה משעמם בשבת בבוקר.

גם ששנאתי את העבודה שלי, גם ששפכתי שני קוב דמעות בצבא, גם שבזבזתי ארבע שנים בלימודים משעממים, בכל אותם שנים הרגשתי שלפחות יש לי סיבה לקום בבוקר.

אבל כשלא עובדים, ולא לומדים ולא לובשים מדים, מרגיש פתאום כאילו אין באמת זכות או סיבה ללכת לישון.

והבוקר לא הייתה לי ממש סיבה לקום מהמיטה. הלכתי לישון בשתיים וחצי  והתעוררתי בחמש, בשבע, וסופית בשמונה. נכנסתי לאינטרנט, לא התחדש הרבה מחמש בבוקר. ברור, הרי כולם טוענים מצברים לקראת היום הבא. ואם היה משהו חדש, מה זה משנה.

ממחר מזיזים את המחשב רחוק רחוק מהמיטה.

לסדר את הארון, לעשות כביסה, לסיים את הסיפור לקראת השיעור הבא בבית אריאלה, להכין מרק עגבניות, לקחת את העגילים מתיקון, ללכת ליוגה, לענות לכל המיילים של החברים הדואגים, להפסיק לחשוב על הפסיכופט, לסדר את הדיסקים ולהוריד שערות ברגלים. אבל אף אחת מהן לא הספיקה בשביל שאצא מהפוך הכול כך מגן. עשר וחצי, טוב, באחת עשרה אני קמה.

הגשם כאילו מתגרה בי, "אין לך באמת סיבה לקום, הכול רטוב וקר בחוץ, כולם מתחבאים בבתים, תתפנקי לך בפוך עוד קצת. לא קורה כלום חשוב בחוץ."

אבל גם בפנים לא קורה כלום.