בלילה של יום שני החולף, בשעה אחת עשרה וחצי, עם תום השידור של ינשופים מהשדרה בערוץ 2, עליתי לשדרה לחזק ידיהם של חברים. בשביל מה יש חברים. כולם עמדו שם סחוטים ולא מאופסים, מפיקות הסתובבו בלי קול ובעיניים דומעות. נראה היה שנפל דבר הערב.

בניגוד למה שאפשר היה לראות אגב צפייה בבית, השידור היה אלים. כלומר לא השידור עצמו. הדוברים נהגו במידה של תרבותיות, אבל כל מה שהתרחש מסביב היה בלתי נסבל, ואי-הנסבלות לא נטשה את השדרה גם אחרי שהכבלים גולגלו חזרה אל ניידת השידור והעזרים נאספו אל כלי הרכב של ההפקה.

שתי תוכניות נוספות שהיו אמורות להיות משודרות בימים רביעי וחמישי - בוטלו.

מסביב לעמדת השידור התגודדו עשרות, אחדים תבעו את דמו של איבגי בגלל שהוא מיליונר שעושה פרסומות, אחרים את דמו של יאיר גרבוז בגלל שהוא דם אשכנזי, הם שנאו את מוקי ואת שיר נוסצקי ואפילו את יהודה נוריאל.

בעצם הם שנאו הכל.

בעצם זה קצת הזכיר פתאום שכולם כאן קצת שונאים הכל, ושקייטנת הסובלנות נגמרת.

הם הפריעו לשידור בעזרת מגאפונים וזרועות שלוחות קדימה, ולבסוף גם בעזרת מיני חפצים קטנים שעזבו את ידיהם במהירות מסויימת לכיוון המנחה והאורחים.

בכלל לא נעים.

אי הנעימות כבר לא תלך מהשדרה, משהו נגמר שם.

אפשר היה לחשוב בעצם שהסוף של המחאה התחיל בעצם בבוקר שלמחרת ההפגנה הגדולה. מה נשאר כבר לעשות? כל ההתארגנות הזו נהייתה משולה קצת למישהו שרץ עם דלי מלא מים וחור בקרקעיתו. כמה יישאר עד שיגיע לקו הסיום לא ברור, אבל נראה שהמים ישקו את הדרך ולא את היעד, והדרך עשוייה בטון, ככה שהרבה לא יצמח ממנה בלאו הכי.

חבל.

מה שמביא אותנו לנקודת האפס ונקודת האפס של כולנו נמצאת בעצם הרבה מתחת לאפס.

וגם זה חבל.

ואז בא יום רביעי ועימו בא נתניהו ובבת אחת חימם את הגזרה. מה חימם? הבעיר.

הייתי רוצה לומר 'הוסיף קיסם למדורה', אבל הקיסם שלו דומה יותר ליער שלם של הקרן הקיימת והמדורה דומה יותר לשריפה של ממש. בהערת שוליים אפשר לומר שנתניהו הוא הלא-ערבי הראשון בתולדותינו שניתן לייחס לו הצתה של משהו בקנה מידה לאומי, או שאולי הוא בעצם ערבי שמסתיר את זה טוב טוב.

וככה, מה שהיה נראה כאילו איבד את עצמו לדעת, זכה להנשמה מלאכותית מהאיש האחרון שאפשר היה לצפות לזה ממנו, מה שמעלה קצת הרהורים בקשר ליכולת ההבנה המופלאה שלו את התקשורת, שהוא כל כך מפורסם בה.

אלא שגם זה עוד רחוק מלהביא הישגים כלשהם, שהם בלאו הכי פועל יוצא של פעילות לשנים ארוכות, ושנים ארוכות - כידוע - אין לנו. בטח לא כציבור או כעם. הרי מחר לא יהיה כאן אף אחד.

אבל בינתיים יש את הערב, ושלמה ארצי בא להפגין הזדהות, שזה בעצמו קצת מגעיל כי מי רוצה להזדהות עם איזה סנילי שהולך לאיבוד דרך מרפסות, ובכלל - יש הרבה צפרדעים לבלוע בכל ההתקוממות הקצת ילדותית הזו. אלא שזו הטובה ביותר שיש לנו כרגע ולפעמים עדיך ללכת עם ולהרגיש בלי מאשר לא ללכת כלל.

וגם כאשר היא תגווע, ההתקוממות הזעיר-בורגנית הזו, זה לא יהיה להרבה זמן, כי הרי הדבר היחיד שאפשר לתלות בו תקווה זו העובדה ששום דבר לא הולך להשתנות.

ומכיוון ששום דבר לא ישתנה, הרי שהכל יהיה יותר גרוע.

ומכיוון שהכל יהיה יותר גרוע הרי שאוהלים יצוצו מחדש בעוד שמונה או עשרה או שניים עשר חודשים,

ואז כולם יהיו בוגרים יותר.

ומכיוון שכולם יהיו בוגרים יותר הם יבינו שבמקום לישון בשדרה צריך לישון על הכביש,

ובמקום לבקש הקלות צריך לבקש את ראשיהם של האחראים,

ובמקום לנסות לחבק את כולם צריך לבעוט בהכל,

ובמקום לצאת מהבית צריך לצאת מהבית של הפלסטינים. 

ואז תהיה לנו בובה של מדינה. בובה חולה אמנם, אבל כל ילדה בת חמש יודעת לטפל בבובות חולות.

להתראות בערב.

***

הפוסטר למעלה נעשה בהזמנה של מארגני המאבק, הודפס בחמשת אלפים חתיכות, ואם הם היו יעילים כפי שאמרו שיהיו, הרי שהוא פוזר כבר גם בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.