עוד יום מאלה,

שאני יושבת בחצר,
מסתכלת על העץ הכי גבוה,
שנראה קרוב 
אבל הוא בעצם דיי רחוק.
אני אוהבת את העץ הזה,
הוא תמיד נראה אותו הדבר,
כבר שנים של מעקב.
והוא לא משנה את צורתו,
לא פזיז, יציב, ואפילו נראה טוב.
לפעמים אני מנהלת איתו

דו -שיח 
על החיים,
ואנחנו בכלל לא מתייחסים לכך שהוא של השכנים.
איננו צרים.
אבל מתפעלים ומתפלאים יחד, על איך.
איך אפשר,
להיות יציב, להיראות מסודר
שנים על גבי שנים,
בלי לשנות צורה,
הקו אפילו ישר, 
ככה הוא משדר לי,
והוא לא שואל מי אני בכלל.
רק עומד שם- ויודע שיום יום אני שם,
להסתכל, להתפעל, ולנהל איתו את השיחה הבאה,
זאת שמיד אני מתעוררת מעצמי,
מתנשפת, נאנחת,

"איף איזה הזויה".