אני, מוקי אור, במשך שנים טייקון במדינת ישראל, קמתי יום אחד  בבוקר, ופתאום ראיתי שאני לא יכול לגמור את החודש. בכול אשמה המחאה הארורה של קיץ 2011. בעקבותיה אני כאן, ישן באוהל בשדרות רוטשילד, עם עוד 3 הטייקונים, החברים שלי. אנחנו דורשים צדק חברתי!  ניהלנו את המדינה כל כך הרבה שנים, אז עכשיו זורקים אותנו לכלבים בשדרה!

כולם כבר שכחו איך מימנתי לתושבי הדרום בילוי של יום כיף במרכז, כשנפלו שם הקסאמים. מכיסי הפרטי מימנתי! אז מה אם כל תרומה שלי נרשמת כהוצאת מס מוכרת, עשיתי זאת מהלב! באוהל לידי יושב חברי הטוב, זה שהרים את "תנובה" ואת משק החלב והוביל אותו לצמיחה. אני מתקשה להכיר אותו. יושב לבוש בג'ינס פשוט, אפילו לא מותג, ולידו חונים האופניים שלו. על ג'יפ אין מה לדבר. בקושי נשארו לו תחתונים אחרי שצעירי המחאה של קיץ 2011, ובראשם הנשים הארורות האלה, גרפו רוב בבחירות שהוקדמו, וכעת הן עומדות בראש הממשלה.

אני אומר "עומדות", כי בחיים לא שמעתי על שטות גדולה מזו – אין ראש ממשלה בממשלה החדשה הזאת –כולם מנהלים אותה ביחד, ועוד פעם בשבוע יש זכות לכל חבר פייסבוק להצביע אם הוא מרוצה מהמדיניות. עד עכשיו כולם מרוצים, משום מה. נו, ברור, הלא הפופוליסטים האלה ביטלו לגמרי את המסים העקיפים, הורידו את מס הכנסה ל-10 אחוז, נתנו חינוך חינם, בריאות חינם ודירה לכל תושב במדינה, כמו שקבעו בחוק החדש.

 ואני שואל את עצמי, לאן הגענו? הלא ברור שהמדינה תקרוס בקרוב! הצמיחה תיפסק! נישואין יתפרקו –עובדה שאשתי עזבה אותי מיד כשראתה את המינוס הראשון בבנק. זה היה חודש אחרי שהעלו את המסים לבעלי ההון בצורה כזאת שקרסנו לגמרי. כן, היו לי חשבונות בשווייץ אבל על כולם השתלטה גרושתי בטענה שמגיע לה חצי מכל רכושי, כי בלי התמיכה שלה לא הייתי מתעשר. האם אין גבול לשקרים?

כמה סקרנים באים להציץ בי כמו באיזו חיה מוזרה בגן חיות. הם לבושים טוב ובטח מרוויחים מצוין היום. הם מביאים לי סושי ונרגילה, אין לי מושג למה. אני מושיט את הכובע והם שמים לי שם כמה שקלים. אני מזמין אותם להפגנת הענק שלי ושל 3 חבריי בשבת, בכיכר "הבימה", אבל הם אומרים מראש שהם לא יבואו, כי מבחינתם המחאה של הטייקונים היא "שטות", "פופוליזם" ובסך הכול יש צמיחה ושגשוג במדינה. חוצפה! איך אפשר לקרוא לצמיחת המעמד הבינוני –"צמיחה"? מתי לאחרונה הם השקיעו הון? הם יודעים בכלל מה זאת השקעה? בחיים שלהם לא למדו כלכלה. טוב, גם אני לא למדתי, אבל זו נקודה שולית. מה שקובע זה שהצלחתי.

הלילה יורד. מחר העצרת שלנו. 10 אנשים הבטיחו שיבואו, מה שיבטיח לנו ציבור של 4 איש כולל אנחנו...אני עובר שוב על הנאום שלי. נאמתי בכל העולם, בכנסים, בקונגרסים, תמיד זכיתי לתשואות. אני לא יודע מה יהיה מחר. אני מכרסם בשאט נפש את הסושי כי אין לי משהו אחר לאכול, והולך לישון בשק שינה שמישהו תרם לי. אני מנסה להירדם, מתהפך ומתהפך, אבל המחשבות לא נותנות לי מנוח.אין לי כסף, אין לי אהבה, אין לי חברים. אנחנו, הטייקונים, כל כך התרגלנו להיות לבד בפסגה, עד שלא טרחנו לפתח שום קשרים אמיתיים עם אף אחד, ככה שכעת כל אחד פשוט ישן באוהל שלו ומחכה למחר.לבד.

הבוקר מוצא אותי באותו מצב. אני משפץ את הנאום שלי עד שלמות ומעמיד רשימת דרישות שיחזירו את השפיות למדינת ישראל –תוחזר הריכוזיות, תוחזר השליטה של בעלי ההון על ההון והשלטון, יוחזר הכבוד לאנשים שהצמיחו את הכלכלה הישראלית ונבעטו החוצה, תוחזר האהבה לחיינו...סליחה, מה אמרתי? אני כבר לא מאופס. לא אכלתי ארוחה נורמאלית כבר חודשים.

 אני שם עליי את העניבה היחידה שנשארה לי, כדי לעלות לעצרת כאדם מכובד. השעה חמישה ל-9 בערב. מה-10 אנשים שהבטיחו שיבואו, באו רק חמישה, שלושה מהם חניכי תנועת "הצופים" מכיתה ה', שהתבקשו לעשות היום מעשה טוב....תיכף אני עולה לנאום. אני כולי התרגשות, מזיע בכל גופי.

"אנחנו דורשים צדק חברתי!"- אני קורא מהנייר מעל הבמה המאולתרת שהכנו, מכמה קופסאות שימורים וקרטונים. אני ממשיך וקורא, ומחכה לקריאות הסכמה קצובות מהקהל, אך המבטים מולי אטומים. אחד מה"צופים" אוכל מולי קוטג' בכפית, קוטג' שעולה היום שקל, כמו כל מוצרי החלב שעברו לפיקוח מאז המחאה. יש בכלל טעם להמשיך בנאום?

 אני מרגיש את הייאוש מזדחל בגופי, ואז אני שומע אותה. מחיאת כף אחת קצובה שבאה משמאלי. אני מסב מבטי. אישה בת גילי עומדת שם. היא נראית מוכרת. מאיפה? אני מתעודד וממשיך לקרוא בגרון ניחר "יוחזר הכבוד האבוד של הטייקונים שתרמו למדינה!". ואני שומע קול נשי צלול חוזר אחריי על אותן המילים. אני חולם או מה?

השוטר לידי רומז לי שהסתיים הזמן הרשמי של ההפגנה וצריך לפרק את הבמה. אני לוחץ ידיים ל-3 חבריי הטייקונים. הם טופחים על שכמי, ופניהם שהתרגלו שנים כה רבות לא לבטא רגשות, מבטאות הכרת תודה וחמימות. אני חש חמימות גם בתוכי. כף יד נוספת מושטת אלי. כף יד של אישה. אני מרים את עיניי. זו היא, שמחאה לי כף. אני שם לב לעיניים ירוקות, עזות, שיער שחור, עבות, שפסים לבנים לאורכו. ואז אני תופס את מי היא מזכירה לי. את אותה צעירה שהחלה את כל המחאה ההיא, בקיץ 2011. איך קראו לה? שרי? מלי? "אני אימא של דפני", אומרת האישה. היא מסבירה לי שבאה לעזור לי.

"אתה מבין, כבת גילך מובן לי בהחלט כמה תרמת למדינה, אך מבתי למדתי שבדרך איבדת משהו, אז באתי להחזיר לך אותו." אני מקשיב, בעצם לא כל כך מקשיב, כמו בוהה בגומות החן שלה, כשהיא מדברת בלהט על ערכים, שוויון, חברה, ערבות הדדית. אנחנו פוסעים חזרה לאוהל שלי בשדרה. אני לא אומר כלום, רק מקשיב. ומקשיב עוד.

 הלילה עובר ביעף ואנחנו צופים יחד בזריחה. אני מרגיש שהכוח חוזר אליי, וכמו פעם, מתחילים הרעיונות הכלכליים לזרום לי למוח בלי הפסקה. אני משתף אותה. אני חושב שאפשר ליצור במדינה משהו חדש, משהו גדול, משהו שמתאים לזמן של היום. אני מרגיש אדרנלין אדיר מציף אותי. ואז אני תופס את עצמי שר בקול – "פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת....". אני שומע את שולה, כך קוראים לה, מצטרפת אלי, ואני מרגיש לא הכול אבוד, אפשר להתחיל מחדש!

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)