המילים הללו הסתובבו לי בראש בשבוע האחרון: הסעיף האחרון של הפרק הראשון- נסגר. פרויקט מורכב לעבור דירה, עם ילדה די קטנה. לעזוב את בית המשפחה- לשעבר. רגעים רבים בהם נאלצתי לעצור ולספק מענה, למצא משהו שיסבר את אוזניה התמימות. "בואי נקח את השלט הקודם לדלת של הבית החדש" היא מבקשת. שם היה הקושי הגדול, כי עם עצמי הרי הייתי מסתדרת, המציאות נוחה הרבה יותר מכל החששות.
אנשים הפתיעו, לכאן ולשם, חברים קרובים הסתפקו בסמס "נו עברת? מקווים שהכל בסדר" ואחרים ריגשו בקירבה, בעזרה הצמודה, באמונה בי ובחוזקי, הזכירו לי איפה אני עכשיו ואיפה הייתי. לא כל כך מזמן. זרים גמורים נחתו בימים האחרונים, כמעשה חסד בחיי, והאירו אותם בטובם. המובילים האדיבים, מוכרת הפיצוציה בשעת לילה מאוחרת, שהציעה לי משולש ממגש הפיצה שלה, אחרי 10 שעות של פירוק ארגזים. השיפוצניק המצחיק שעשה כאן מחוות תיקונצ'יקיות. אני לומדת על תקשורת אישית ישירה, נטולת ציניות, מנסה לבדוק את כל אותם המושגים והעקרונות שהיו סגורים בעיני, גם אם לא הודיתי בכך. מאפשרת לעצמי להגמיש גבולות, מפרגנת לעצמי לטעות, לשכוח, להתבלבל. לתת הזדמנות, בעיקר כזו שמכוונת פנימה, אבל לא רק. לעצור ולשאול. למה לא בעצם? אולי אפשר אחרת?
אני לומדת מחבר טוב להתכונן, להתבשל. כבר קפצתי ראש בעבר, בלי לבדוק מה מפלס המים. האם הם עמוקים דיים כדי לקלוט את מלוא אורכי. כעת, בדירתי החדשה (הישנה למדי), עם רעשים לא מוכרים מבחוץ (האזניים עוד תתרגלנה), כיווני אוויר מצויינים ואיזו חמימות מתוקה של התחלה. מקלידה את מילים הללו, אשר כאמור, כבר חיכו לפרוץ, ככוכבים קטנים הנדלקים לרגע ונכבים. |
