השבוע היתה לי פגישה בבניין יפה ויוקרתי, בקומה ה 27 הצופה על שדירת האוהלים ברחוב רוטשילד. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שכבר היתה לי חניה ברוטשילד, והחלטתי להסתכל על המאהל מקרוב. צעדתי עם נעלי הליז קלייבורן שלי, בחשש מה ובייסורי מצפון שאולי אין לי מקום במחאה כזו עם נעלים כאלו, ומהר מאוד מצאתי שהשְׂדֵירה עמוסה אנשים כמוני. שגם אם הם מרשים לעצמם לקנות סושי ולא פיצה מותר להם למחות על מיסים בלתי אפשריים, ועל תשלום חובות טייקון א' וטייקון ב'. ועל ניהול כושל של ממשלה א' או ממשלה ב'. והמחאה היא לגיטימית בלתי מתייפיפת ובלתי מתפשרת.

תשמעו לי - יש לנו עם מדהים!!!

אני לא אומרת את זה רק עכשיו. אני אומרת את זה אחרי כל ביקור שיש לי מחוץ לגבולות הארץ, והיו כאלו עשרות בשנים האחרונות (רובם עבודה ולא כיף...). עם כל החוצפה, ובעיקר בזכות החוצפה, העם שלנו משיג יותר, רוצה יותר, יודע יותר ומצליח יותר.

אבל - גם משלם יותר, נִשחק יותר ועובד יותר.

לא ברור לי אם זו הביצה או התרנגולת. כלומר, לא ברור אם בגלל שאנחנו עובדים יותר שעות, ומשלמים יותר מיסים ונמצאים ב"מוד" של השרדות אנחנו גם יותר יצירתיים ויותר מצליחים. או שיצר ההישגיות וההצלחה מוביל ליותר עבודה ויותר השקעה.

דבר אחד ברור, אנחנו מפסידים בדרך. מפסידים את עצמנו, את איכות חיינו, את המשפחה שלנו.

המחאה שפגשתי ברחוב רוטשילד, ועל גבי דפי העיתון, ובכל מהדורות החדשות היא של אנשים עובדים, של אנשים חרוצים, מלומדים ולא של טפילים. אני שומעת קול אמיתי ומוכר שאומר: לא רוצה להיות נטל על אף אחד, לא רוצה טובות, רוצה לעבוד קשה, אך גם לחיות בצורה מכובדת ממה שהרוחתי ביושר.

מנהיגי העם לא צריכים לקחת את הצד שכנגד. יש לנו אינטרס משותף - התייעלות!

מנהיגי העם צריכים לחבק את דפני, יגאל, סיון גילי וחבריהם. צריכים להקשיב (ולא לשמוע).

אנשי המחאה, אוסף של ערב רב של עם ישראל, החוצה גזע, דת ומין, עדה, משקל וצבע שיער, אוסף של אנשים אינדבידואליים שרוצים דבר בסיסי אחד - לחיות. המכנה המשותף הנמוך ביותר לאנושות: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפה.  (רעיון שדוקא אחד הימניים בהסטורית המדינה הגדיר ולא ברור כיצד מאשימים את אנשי המחאה ב"שמאליות" אבל זה דיון אחר).

יוזמי המחאה, אתם עושים עבודה נפלאה. גרמתם לשדה הקוצים היבשים מהקוטג', הדלק הדיור, המעונות להדלק. הממשלה, תאלץ לכבות את השריפה, ולהביא הפעם "סופר טנקר" שיידע לשמר את העם עם חיוך, ועם לוס גדול בחשבון הבנק. גם אם זה יבוא על חשבון הקופון שגוזר בנק לאומי, פועלים וחבריהם. גם אם זה יבוא על חשבון המיסים שישלם אדון דנקנר בסוף החודש.

שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי בעיה עקרונית אם טייקונים. אם עשית את עושרך ביושר, התחלת מאפס (או אפילו ירשת הון שנעשה בעשר אצבעות) אני מצדיעה לך. לא רוצה שיסחטו אותך אבל גם לא מוכנה להיות ערבה לכל הרפתקאה כלכלית שאת\ה לוקח. היה לי הרבה מאוד הערכה ליצחק תשובה. הבקשה האחרונה שלו היא בלתי לגיטימית ויוצרת מרמור וחוסר צדק. אין ולא צריכה להיות הקלה לאף אחד בהקמת עסק בקידום רעיון או מיזם ולא חשוב כמה אפסים יש להם אחרי הספרה הראשונה בחשבון הבנק.

אדוני ראש הממשלה, כמנהלת משברים מנוסה, האמן לי - המשבר הזה, ברגע שתבין שהוא משבר שאתה צריך לטפל בו, הוא המתנה הכי גדולה שקיבלת כראש ממשלה. השתמש בו בתבונה והכנס לדפי ההסטוריה כמנצח ולא כמובס העם.