ילדה יקרה שלי,

היום משהו זז בהיסטוריה של מדינת ישראל.

סביר להניח שהארוע הזה ייזכר בתור "הפגנת ה-300 אלף", או שם דומה אחר. אף אחד עדיין לא יודע בדיוק מה יהיו ההשלכות שלו לטווח הרחוק. ייתכן שלא ישאר ממנו כלום פרט לזכרון רומנטי. אבל זה יהיה זכרון להתרפק עליו למשך דורות קדימה. וייתכן שהוא ישנה את פני הארץ.

היו כאן קרוב ל-300 אלף איש. ייתכן שזה לא יישמע לך המון במספרים, אבל במדינה שחיים בה פחות מ-8 מליון בני אדם- כולם כולל כולם- זה המון. זה יותר מהמון. זה כמו 2 מליון באיטליה, זה כמו 15 מליון בארה"ב. זה כמו 5% מהאוכלוסיה של כל מדינה בעולם.

יש כאן חילונים, ודתיים, וערבים, והומוסקסואליים, והטרוסקסואליים, יש כאן ימנים ושמאלנים, ויש גם כאלה שאין להם מושג במי יבחרו בבחירות הבאות, ולא בטוח שיידעו לענות לכם במי בחרו בבחירות האחרונות.

והתקשורת- גם היא כאן, היא באמת כאן. והיא נרגשת, כי היא העם, וגם אנשי התקשורת עובדים קשה ועדיין משלמים משכנתא, וגם אנשיה יודעים שאם לא עכשיו- אימתי.

ויש כאן גם אחת ריטה, את עוד תכירי אותה. היא אחד הדברים הטובים שקרו למדינה הזאת.

וגם שלמה ארצי, סמל הישראליות בעולם המוסיקה שלנו. "יש שם המוני אנשים", הוא שר, "וכולנו נראים כמו איש אחד". ובכל פעם מחדש הוא יותר צפוי ויותר נדוש, ובכל פעם מחדש הוא, איכשהו, יותר מרגש.

ואחת, דפני ליף. הגפרור שהצית את הלהבה הזאת, אשר ביקשה להתלקח ולהיאחז בכל אשר מסביבה. היא עמדה על הבמה, והמבט שלה היה נפלא מלתאר. בחורה קטנה אחת, שהרימה עם שלם. אחת, מכפר שמריהו, והמחאה שלה הצליחה, כי היא לא באה "בשם הסטודנטים", או בשם הצעירים, או המבוגרים. היא לא באה בשם אף אחד בעצם, אלא בשם עצמה. וזה מה שהפך אותה לחומר בערה מוצלח כל כך. היא כולנו, והשם שלה באמת לא משנה.

למה אני לא הייתי שם- את שואלת? שאלה מצוינת. אני קצת נבוכה לאמר- שמרתי עליך בבית. המשפחה שלנו היא את ואני. ואת, בשעת העצרת, כבר ישנה שנת ישרים, ובייביסיטר- איין. אבל כבר הסכמנו שמה ששונה במחאה הזאת הוא שהיא מקלפת את הבושה מעל כולנו. במאבק הזה, אף אחד כבר לא מתבייש לאמר שקשה לו, שאין לו איך, או מאיפה, או למה. אז הייתי איתך בבית, וצפיתי בעיניים כלות ובלב נפעם בהיסטוריה המתהווה ונוצרת בתל אביב, בירושלים, בשאר רחבי הארץ.

ואני חושבת שאחרי שהשידור הוחזר לאולפן, והמוני האדם עושים את דרכם בחזרה לבתיהם השכורים (ובני המזל שבינינו- לבתיהם שלהם, עם או בלי משכנתא)- אני חושבת שזה בדיוק הזמן של ראש הממשלה לשבת מול המצלמה, בשידור חי, ולהסביר לעם מה, לעזאזל, קורה כאן, איך הגענו עד הלום וכמה מהר הוא מתכוון להוביל אותנו החוצה ממנו. וזה חייב לקרות מהר, כי אנחנו מאבדים אמון בבית שלנו.

כי מגיע לנו להצליח כאן, לכולנו. גם לאלה שההורים שלהם לא יכולים לתמוך בהם בתשלום המשכנתא, או לקנות להם את הדירה הראשונה. גם אם הם משפחה חד הורית, או שני הורים עם ארבעה ילדים- או כל מה שהוא יותר מ-2 ילדים וכלב. גם אם יש להם תואר ראשון, או שני, וגם אם אין להם תעודת בגרות. כן, מגיע לנו. באמת לא ביקשנו הרבה. כי יש לנו כל כוונה להמשיך ולחיות בארץ הזאת, ולעבוד בה, ולהיות צרכנים נבונים יותר או פחות ולהניע את גלגלי הכלכלה, החברה והרוח.

שני שנת ישרים במיטה, קטנה שלי. היום את קטנטונת, אבל כשתגדלי אספר לך בדיוק מה היה כאן. הסיפור שלי יתחיל במילים: "יום אחד, לפני הרבה שנים, כשמעמד הביניים מצא את הערבות ההדדית האבודה...".