הנה דבר מה שמצאתי במקרה השבוע בבלוג אחר שלי, שכחתי כבר לגמרי שכתבתי את זה (לפני כמחצית השנה)  ונראה לי שזה קצת מתאים בתקופה הזו, במיוחד בערב זה...

יש סיפור אחד על איש שהיה בודד מכל אדם

הוא גר בדירה אחת קטנה,עם חלון לשמיים ולים

היו לו אלף חברים ברשת, כן,זהו מספר יפה,עגול

אבל עמוק פנימה הוא ידע שהם כמו גרגרים של חול

עם כל רוח הם יתפזרו וייעלמו ללא זכר וסימן

וכל מה שיוותר זה געגוע לשמיים ולים.

אבל האיש היה יושב שעות על כיסא מול המסך

הוא קיווה שיום אחד מהפכה תהיה והלב קצת ייפתח.

שכל האנשים ייצאו החוצה וייאחו את הרסיסים,

שכל הטיפות יתמזגו למים וירוו את העולם לנצח נצחים.

ויום אחד הגיע אל מפתנו איזה כלב,עזוב,בודד וחולני.

עם לשון ורודה ומלקקת,ועם מבט כה חם ואנושי.

והאיש הכניס אותו לביתו,וטיפל בו במסירות ואהבה

וכל אלף האנשים ברשת נראו לו כמו בובות קרות מגע.

היום אנחנו מוקפים באלפים,הוא כתב להם, אבל המגע נותר קר

ואת המבט החם ביותר אנו מקבלים דווקא מחבר מרופט,אילם ויקר.

האיש כבר היה חולה, הוא ידע שספורים ימיו

והכלב היה שם כל לילה, ישן למרגלותיו.

יום אחד האיש כבר לא התעורר,ורק הכלב נותר לשמור עליו

והשבועות עברו,הקיץ חלף ומהחלון והים הגיע כבר הסתיו.

  וכשפרצו אל הבית מצאו מחשב כבוי וחלון פתוח לשמים ולים

וכמה נוצות על המיטה, ורסיסים של מים מאי שם.

20.02.11