אתמול יום שבת נערכה עצרת ענקית בקריית הממשלה.

אנחנו (אני ואלי) החלטנו להצטרף ,השארנו את הבנות בבית ויצאנו לדרך,

ברדיו הודיעו איזה כניסות סגורות ומהיכן כדאי להכנס לתל אביב.

נכנסנו לתל אביב ונסענו לכוון עזריאלי , תוך כדי נסיעה למצוא חנייה אנחנו רואים

נהרות של אנשים מכל הכוונים שרק אפשר הולכים לקריית הממשלה.

גם אנחנו זרמנו לתוך נהר האנשים והתחלנו ללכת ביחד.

תוך כדי הליכה עלה לי חיוך שאני חלק מהדבר העצום הזה, מצד שני גם מוזר לי,

מפני שאני ומקומות הומים לא הולכים ביחד (אני בקטנה בלי המולה), אך מכיוון

שאי אפשר למחות מהבית מול הטלויזיה הלכתי עם זה.

בדרך לשם אנשים צעקו "העם דורש צדק חברתי", והניפו כל מני שלטים, ואני

חשבתי לעצמי איזה כח עצום יש לנו כעם אחד , כולם ביחד פשוט לא יאמן.

כשהגענו למקום העצרת היתה הופעה של ריטה, יהודית רביץ ושלמה ארצי, לא הצלחנו

לראות את הבמה מרוב אנשים שהיו שם, היו כאלה שטפסו על פיגומים כדי לראות

ממש סכנת נפשות.

אנחנו נעמדנו במקום , ולאן שלא הסתכלנו ראינו אנשים המון אנשים ואין אפשרות לראות

את הסוף, אי אפשר פשוט לתאר את זה במילים, הדבר היחיד שחשבתי עליו איזה

מזל שלא לקחתי את הבנות לשם.

הצפיפות היתה ממשית, פיזית, גם אוויר לנשום היה קשה וההפגנה לאט לאט העלתה טונים

ואנשים צעקו כל מני סיסמאות, ודברים של מחאות.

תוך כדי שהעצרת בעיצומה, אמרתי לאלי תוציא אותי מכאן, מהר פשוט נגמר לי האוויר.

התחלנו לפלס לנו את הדרך החוצה ולא רואים סוף לאנשים, אף פעם לא ראיתי כמות כזאת

של אנשים, גם לא כטיילנו בתאילנד והיו שם המון אנשים.

עד שהצלחנו לצאת עברה איזה חצי שעה, נשמתי נשימה עמוקה ושמחתי שהייתי שם

בגלל היותי חלק מהמדינה הזאת, והידיעה שצריך שינוי, ויחד עם כל זה רצוי לארגן הפגנות

בסדר גודל כזה ולמקם אותן במקום יותר גדול.

ולחשוב שהכל התחיל מבחורה אחת, דפני ליפ שהקימה אוהל......