כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שטפן שוורץ

    חוויות, הזיות ותהיות של אדם רעב וסקרן בברלין

    ארכיון

    זיכרונות מחדר המדרגות

    11 תגובות   יום ראשון, 7/8/11, 12:35

     

    היו הרבה רגעים גדולים במפגן הכוח החברתי של אתמול, יותר ממה שאפשר למנות. אבל רגע אחד קטן, הזכיר לי לפתע את המציאות שעומדת מאחורי המאבק. כבר הסתובבתי ללכת הביתה, לאחר שהדוחק והמחנק בין הפיגומים וגדרות האלומיניום של שרונה הכריעו אותי (העם רוצה גם מרחב ציבורי, ושיהיה מספיק גדול לקיום הפגנות), כשפתאום שלמה ארצי, פרנק סינטרה הישראלי, החל לנגן את הצלילים הראשונים של ירח.. "וזכרוני הראשון, אם יופייך אינו מטעה אותי..."

     

    בום. פלאשבק לעבר שנת 1989, השכונה המערבית של כרמיאל. אני בן 5, יושב בשעת לילה מאוחרת על מדרגות הבטון של המרכז המסחרי מתחת לבית, אחי ואחותי אי שם בסביבה. שוב ההורים למעלה בבית רבים ריב איתנים על משהו שקשור לכסף, לחוצים ונאנקים תחת העול של גידול ארבעה ילדים תוך כדי בניית בית פרטי בשכונה טובה יותר בעיר. וברקע, השיר הזה שבוקע מהווקמן של אמא שלי, שאולי ישבה אחר כך כמה מדרגות מעלי. הקסטה הזו של פרנקי ארצי היתה הפסקול הקבוע של הבית באותה תקופה, בעיקר בכל פעם כשהיה צורך באווירה נעימה בבית לקראת אורחים שמגיעים.

     

    ''

     

    השיטפון של המחאה הזו, שהחלה בקריאה תמימה של צעירים תל אביבים, נהפך זה מכבר לצעקה גדולה ומשחררת של המעמד הנשחק והמושתק שם באמצע. מעל דפי העיתון, הצטמקות מעמד הביניים נתמכת במספרים הנכונים: מיוקר המחיה המאמיר בחדות ועד נטל המסים הישירים. אבל כשהאקורדים הראשונים של ירח החלו להרעיד את מיתרי הגיטרה, נזכרתי פתאום מה זה לחיות בתקופה כזו "כשהאושר בא בזעם", מה זה לגדול במשפחה במעמד הביניים, שנאבקת להישאר בתוכו ולא להידחק לעבר קו העוני.

    לגדול במעמד ביניים דחוק, זה ללכת לבית ספר ולהתבייש שלא שילמת את התשלום לטיול השנתי.

    לגדול במעמד ביניים דחוק, זה כשאמא עובדת משמרות כפולות ושבתות במפעל הטקסטיל המקומי רק כדי להגדיל את ההכנסה.

    לגדול במעמד ביניים דחוק, זה כשאבא מחפש עבודה חדשה כל שנתיים וכולם מקווים שהפעם זה יחזיק מעמד.

    לגדול במעמד הביניים דחוק, זה להתרגש כשהולכים למסעדה פעם בשנה באירוע משפחתי.

    לגדול במעמד ביניים דחוק, זה שמכריחים אותך להצליח בלימודים, רק כדי לא לצאת כמו ההורים.

     

    כי מאחורי המספרים בעיתון והשלטים עם הסיסמאות המגניבות, יש אלפי משפחות שחיות בלחץ ובפחד מתמיד, מתשלום המשכנתא הבא או מהחזר הלוואה שלא יעמדו בה. משפחות שמנסות לחסוך איפה שאפשר ולעבוד כמה שיותר. אלה הן המשפחות שהכסף, או יותר נכון המחסור בו, הוא הגורם הקבוע בהן לכל ריב קשה בין ההורים, שכל פעם מקרב בעוד צעד את פירוקן. אני מניח שבהפגנה בשבת היו עוד הרבה ילדים בני 5 לשעבר שישבו על המדרגות לא פעם, ושיום אחד עשויים לגדל את ילדי המדרגות הבאים, אם מצבם הכלכלי יביא אותם לכך.

     

    המחאה הזו אמנם התחילה מצעירים תמימים בני גילי, אבל האמת שאני קצת יותר מתחבר למאבק של ההורים. כשהם סובלים - מהיעדר חינוך בר השגה לילדים בגיל הרך, ממצוקת הדיור או מהתייקרות המזון - הם סובלים פי כמה. אותם אי אפשר להאשים ב"אכילת סושי או עישון נרגילה בשדרה", פשוט כי הם עסוקים מדי רוב השנה מבכלל לצאת להפגין, ולכן זוהי שעתם היפה ביותר. לצעירים בישראל, עד כמה שקשה להם, יש יתרון אחד מובהק - גם אם לא רצוי: הם עצמאיים יחסית ויכולים בכל רגע לקום וללכת, לעבור עבודה, עיר או מדינה.
    אבל כשאתה בעל משפחה הכל נעשה מסובך ואטי יותר, כמו צב שנושא את ביתו על הגב. כל דוחק כלכלי, כל היעדר תמיכה ממשלתית מינימלית, כל התייקרות שערורייתית - טומנים בחובם הזדמנות להרס שלום הבית הרעוע, לגירושים ולזיכרונות ילדות קטנים שיצופו 20 שנה מאוחר יותר באחת ההפגנות הגדולות שנרשמו כאן. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/8/11 23:30:
      טקסט מופלא, יפה כתבת.
        8/8/11 22:47:
      כל כך נכון שזה כואב. תודה ששיתפת
        8/8/11 22:42:
      כל כך נכון.. עצוב כמה שזה נכון...
        8/8/11 16:41:
      יפה מאוד ! :-)
        8/8/11 15:39:
      יפה
        8/8/11 15:12:
      אחד הקוראים חשף בפניי טעות נוסטלגית של שנים. מסתבר ש"זיכרוני הראשון כן מטעה אותי". מבירור משפחתי קצר עולה שמדובר כנראה בשיר מ"תרקוד" ולא מ"ירח". אני מניח שזה אחד המצבים שבו זיכרונות קרובים ודומים מתעמעמים ומתערבבים עם השנים. או ששירים רבים של שלמה ארצי פשוט נשמעים כל כך דומים :)
        8/8/11 11:54:
      כל כך נכון וכל כך אמיתי; ואני, מצד אחד גם זוכרת מן זכרונות ילדות שכאלה, ומאידך כבר הקמתי משפחה, ולמרות שלמדתי ואני בעלת מקצוע חופשי ("כדי לא לצאת כמו ההורים"), ואני מרוויחה שכר סביר בהחלט, עדין בגיל 40, אנחנו לא מצליחים "לגמור את החודש" וכל חודש מתחיל מרוץ חדש. וכל הדור הזה שלנו, כמו שפורטה נינה אומרת, פשוט נרדם בשמירה ושקע במרוץ החיים , ואני לפחות חשבתי שהאשם הוא רק בנו ובהתנהלות שלנו, ולכן לא דיברתי, עד שגיליתי כל כך הרבה במצבנו ש"יצאו מהארון". לפחות עכשיו אין יותר תרוצים וחייבים להיות שם עד הסוף.
        8/8/11 09:34:

      אתה צודק. גם אני התחברתי למאבק ההורים אך מודה בפניך שאני מתקשה להבין למה אני והדור שלי,  לא השכלנו למרוד,  מול מה שכבר זיהינו כעוולות חברתיות, כלכליות. אני לוקחת אחריות וכן חושבת שלדור שלי שהבין כבר בשנות ה80-70 שהשטחים לא יוחזרו ובשנות ה-90 הבנו איך הכסף נשפך על הדתיים והלאומיים כי הם ידעו לדרוש אתנן פוליטי. כך שיש משהו גם ברגש האשם שלי ואני מאמינה שלבני דורי הבאים לתמוך בצעירים.

        8/8/11 09:23:
      נוגע ללב, אמיתי.
        8/8/11 03:19:
      נכון מאוד. כתבת מדויק ומקסים. נתת זווית פחות מוזכרת בטקסטים הקשורים למאבק וכה חשוב שהבאת. שאפו.
        8/8/11 01:21:
      לא הצלחתי לחשוב על שום דבר חוץ מעצוב ומפחיד.

      פרופיל

      תומר מיכלזון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין