נוירוביקה זה אימון מוח. פעולות המאפשרות לשמור על כשירות מנטלית, כוח וגמישות, באמצעות יצירת תאי מוח חדשים וקישורים עצביים חדשים. אילו פעולות? פעולות מגוונות, כאלה שמפעילות את כל החושים. ופעולות חדשות, כאלה שמפעילות קשרים עצביים מנוונים.

אז חשבתי לעצמי – מה כבר אני יכולה לעשות בנוסף למה שאני עושה? כלומר: ברור לי שאני יכולה לבחור לטפס על הרים, או להתחיל לרקוד סלסה, או לצחצח שיניים ביד שמאל, או לבחור בגדים בעיניים עצומות. את שתי האפשרויות האחרונות ניסיתי. בחיי שניסיתי. זה לא עובד בשבילי. השיניים לא הרגישו לי נקיות, והבגדים שנבחרו באפלה לא התאימו למה שרציתי ללבוש (שלא לדבר על המהפכה בארון בסוף תהליך הבחירה).

אני רציתי לעשות דברים אחרים, שיאמנו את המוח המזדקן שלי, אבל רציתי שיהיו דברים שאני אוהבת לעשות. מה אני אוהבת לעשות? לקרוא. והרבה. לכתוב. והרבה. לפגוש אנשים בהרצאות, סדנאות ובמפגשים חברתיים. נו, את כל אלה אני כבר עושה, והמומחים לאימון מוח טוענים שלעשות עוד מאותו דבר לא ממש מאמן את המוח. אז הייתי קצת מיוסרת מהעניין הזה.

החלטתי להתחיל לעשות פעילות גופנית. ניסיתי כמה חוגים, ניסיתי צעדות ערב בשכונה, וגיליתי ששני אלה לא מתאימים לי. מה שהתאים לי היה להתעמל לבד. בבית. ואני מצליחה להתמיד בזה מדי יום כבר שנתיים. יחד עם זאת, פריקית של שגרה שכמוני, גיליתי שאני עושה את אותם תרגילים מדי יום, כך שגם זה לא מספיק כדי לאמן את המוח שלי.

ואז החלטתי שאני מפסיקה לחייג לאנשים מהזכרון של מכשיר הטלפון. אני מתחילה ממש להקיש את הספרות של מספרי הטלפון שאני מחייגת. זה עבד טוב כשחייגתי לבן זוגי, או לאמא שלי, או לחברות שלי (שמספר הטלפון שלהן לא השתנה מאז תחילת שנות התשעים), אבל התייאשתי די מהר כשמדובר היה באנשים אחרים, שאת מספרי הטלפון שלהם התקשיתי לזכור (האם בעיות הזכרון שלי מעידות על כך שאימון מוח נדרש אצלי בדחיפות?).

ואז בן זוגי היצירתי רכש עבור שני ילדינו ערימה של בדי קנבס וצבעים אקריליים. נו, חופש גדול, וזו תעסוקה לגיטימית (לפחות לדעתו, בתור הבעלים של שתי ידי זהב). הילדים ציירו להנאתם, ואני גיליתי שאני מתבוננת בהם בקנאה. לצייר? אני? אני לא יודעת לצייר. מעולם לא ציירתי. מצד שני, אני לא צריכה לחשוב על התוצאה. אני רק צריכה להנות. אז התיישבתי עם בד משלי, ומילאתי אותו בכתמים של צבע. הלכתי על אבסטרקט. אני חייבת להודות שאני נהנית עד עמקי נשמתי בזמן היצירה, ועוד אני חייבת להודות, שאני חווה רגעי תסכול איומים כשאני מתבוננת בתוצאה (זה לא דומה בכלום לתמונה שיש לי בראש כשאני מתיישבת לצייר). אז אני עובדת על עצמי בעניין התוצאה (אמירות פנימיות בסגנון "אני יכולה לזרוק את זה לפח בסוף, זה לא אמור להיות תלוי בגוגנהיים"), וממשיכה להנות מהעשייה.

ואז נפתח אצלי משהו, והתיישבתי לנגן. הילדה לומדת לנגן בפסנתר. כן, גם אני כילדה ניגנתי בפסנתר. שנאתי את זה אז, וחשבתי שזה לא בשבילי, אבל, איכשהו, כשזה נעשה מתוך רצון פנימי, כשאני לבד, מתוך הנאה, זה עובד. אז אני גם מנגנת. יצירות קצרצרות, פשוטות, אבל מלודיות להפליא.

הרווח שלי כפול. אני גם נהנית מעשייה של דברים חדשים, שלא חשבתי שאוכל להנות מהם, ואני גם מאמנת את המוח. האם המוח שלי אכן יוצר קשרים עצביים חדשים? האם נולדים להם נוירונים חדשים אצלי? האם הסינפסות שלי מתרחבות ומתעבות? אני מניחה שכן. אני מאמינה שכן. קראתי מספיק על אמונות שמגשימות את עצמן ועל אפקט הפלסבו כדי לדעת שלאמונות שלי יש כוח עצום. עצום מספיק כדי לשנות את המוח שלי.