אני מתלבטת איך לספר את תולדות המשפחה שלי בלי להתחיל מבריאת העולם. כי לכל סיפור צריך את הרקע שלו וקשה להבין את שורשי המשפחה שלי בלי לחטט עמוק עמוק בפח הזבל של ההיסטוריה. גירוש ספרד, למשל, היה אירוע מכונן. ואם אבותיי היו פונים מערבה במקום מזרחה, לפולין, סבתא שלי היתה אולי זמרת פאדו ולא מדברת אידיש במבטא ליטאי. ואיך בכלל אפשר להבין את העובדה שהיו לי שני סטים מלאים של סבא וסבתא אם לא מזכירים את המשבר הכלכלי שפקד את מזרח אירופה בשנות העשרים שדחק בהם לעזוב. צריך להתעמק אולי בהפניית העורף של שני סביי לדת, שייט האבובים שלהם על מי הזרם הציוני, השבר הגדול של מלחמת העולם השנייה וההשמדה של המשפחה המורחבת. כל זה חשוב לדעת. בלי ספק.

אבל כשהייתי קטנה ולא מודעת לכך שנולדתי נגד כל הסיכויים, ניצוץ קטן שנוצר מחיכוך סלעי הענק של הזמן, צרפתי עובדות שונות שנקרו בדרכי לתמונת עולם מתקבלת על הדעת.

"הסבא של הסבא של הסבא של הסבא של הסבא שלך היה קוף!" לחשה לי אמא סוד כמוס על מוצאי. ואכן, כשביקרתי אצל הזקנים, ראיתי שלסבא שלי משתלשל זנב דרך התחתונים הרפויים שהוא הסתובב איתם, ואת ההוכחה הזאת שמרתי בלבי. אשר לסבתא, ברור שהיא היתה ממשפחת התרנגולים. היה לי ספר ציורים שהיה בו תרנגול שדמה לה שתי טיפות מים. סיפרתי לה על התגלית שלי. היא נדה בראשה במבט ספקני שאומר שאת הגנים האלה קיבלתי כנראה מהצד השני של המשפחה (צלוזענע מויד, היא קראה לי), אבל לא הכחישה.

בצד השני באמת, היה סבא בנימין זאב. הוא היה מרוחק וזועף. כמו הזאב במיטה של סבתא. "למה לילדה יש אף ארוך כל כך?" (בטח מהצד של התרנגולים). והיתה גם סבתא-מָמי (אמא של אבא). אותה הכי אהבתי. יום אחד התבוננתי בה כשהוציאה שערות ארוכות וקשות מהשפם, הלחיים והסנטר. ואז היכתה בי ההכרה: סבתא שלי היא בעצם חתול. היא הסתובבה כמו ראתה שגיליתי את סודה ושמה אצבע על פיה: "ששששש... אל תגלי לאף אחד."

אז ככה. מצד האם - קוף עם תרנגול, מצד האב - זאב וחתולה.

אמא שלי יצאה יען. אבא שלי - חזרזיר.

ואני יצאתי צ'מצ'ון.