זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שמנהיגי המתנחלים, לאחר שזיהו כי מחאת האוהלים איננה רק התקהלות של מעשני נרגילות וזוללי סושי מפונקים מצפון תל אביב, ינסו להתמזג עימה, להפוך בה, ובסופו של דבר להשתמש בה לצרכיהם. אין להתפלא מכך, שהרי דפוסי הפעולה של הימין הלאומי הפכו לאמנות את היכולת לנכס באופן סלקטיבי ומניפולטיבי את הערכים, את הלשון, את הלוגיקה ואת דרכי פעולה של האבות המייסדים ולגייסם באופן טוטאלי לקידום העניין היחיד החשוב באמת, שהוא ביסוס מפעלו הגדול – מדינה יהודית כהלכה שתשתרע בין הירדן והים.

וכך, מושגים מקוריים של תנועת העבודה, "חלוציות", "הגשמה", "עבודה עברית", "הפרחת השממה", אומצו על-ידו באופן מעוות כדי לנשל, לספח ולמרר את חייהם של הפלסטינים שמעבר לקו הירוק. מכבסת המילים של "הכיבוש הנאור" סייעה בכך רבות.

בדרך, אימץ הימין את שירי ארץ ישראל הוותיקה והסובלנית, "אין לי ארץ אחרת", "כי האדם עץ השדה" ודומיהם, כדי לנכס לעצמו את הישראליות האותנטית, לכאורה, שנוגעת בנימי הרגש של כולם. הוא אף הקים שורה של עמותות ימניות כמשקל נגד לארגונים זכויות האדם והשינוי החברתי, שלא נועדו אלא לרדוף ולסתום את פיותיהם של בעלי הדעה האחרת.

ועתה, באיחור קל, מנסים מנהיגי הימין המתנחלי לעלות על עגלת המחאה החברתיתהצוברת תאוצה ופופולאריות. מנכ"ל מועצת יש"ע, שהיה בעבר ראש המטה של נתניהו, וראשי "אם תרצו" מבקשים להצטרף להנהגת המחאה בתנאים שלהם, כלומר, לא לתקוף את ביבי ולגרש חלק ממייסדי המחאה, שלא נראים להם; "אנרכיסטים", "משתמטים", "אנשים שמתנגדים לצה"ל", "אנשים שלא מוכנים לשיר את התקווה" ובכלל, את אלה "שאינם קונצנזוס". אליהם הצטרפו בהמשך המרזלים, הכהניסטים, שהתנחלו בשדרות רוטשילד בתל אביב בטענה שזה גם המאבק שלהם.

"המאבק הוא של כולנו", מכריזים עתה ראשי המתנחלים, אחרי שבמשך שבועיים דיברו כל ראשי הימין בקול אחד בגנות המאבק, ובתוך כך מנסים לפלג את הנהגת המחאה, להסית את דעת הקהל נגדה בנימוקים פטריוטיים, לכאורה, ולהשתלט עליה מבפנים. הם צועקים "העם רוצה צדק ציוני" ו"ביבי העם איתך", כיוון שהם יודעים שהשקעה של מאות מיליארדים מיטלטלת על כף המאזניים.

גופי מחקר שונים, כמו מרכז אדוה ניסו להעריך את מחיר 40 שנות כיבוש ואת השפעתם על רמת החיים, על מעמדה הכלכלי והמדיני של ישראל, את העומס הביטחוני ואת המחיר החברתי שלהן, והגיעו לממצאים מבהילים. העלויות הכוללות את בניית גדר הפרדה ותחזוקתה, מימון המועצה להשכלה גבוהה ביו"ש, אבטחת המתנחלים בשכונות הערביות במזרח ירושלים, מיגון וסבסוד אוטובוסים למתנחלים, פיצוי למפעלים בהתנחלויות על הפסד הקלות המס בשוק האירופאי, סיוע באזורי "עדיפות לאומית" וכל ההשקעות הממלכתיות בכבישים עוקפים, ביטחון ובנדל"ן, מסתכמות בהרבה יותר מ- 50 מיליארד דולר.

רק פינויים של כ-8,000 המתנחלים מחבל עזה עלה למשלמי המיסים למעלה מ-8 מיליארד שקל, ממוצע של כמיליון שקל לאדם, כולל תינוקות. חלק מהמפונים קיבל קרקעות חלופיות באזור פלמחים וניצנים, סמוך לים, מאזורי הנדל"ן היקרים והמשובחים בישראל. בימים האחרונים הסכימה המדינה להוסיף עוד מאות מיליוני שקלים לפיצוי המפונים.

הקריטריונים שנקבעו יחייבו את מדינת ישראל לתת פיצוי גבוה יותר למפונים משטחי הגדה המערבית, שמצבם הסוציו-אקונומי גבוה יותר. פינוי של 250 אלף תושבים מהגדה יעלה לאזרחי ישראל הרבה יותר מ-250 מיליארד שקל. קל לדמיין אלו בעיות חברתיות אפשר היה לפתור במאות המיליארדים האלה. בנתונים כאלה מתבהרת התמונה – פינוי נוסף של מתנחלים במסגרת הסכם שלום כבר לא אפשרי, ואם הוא ייעשה הרי הוא ישעבד את המעמד הבינוני, שמוחה עכשיו על יוקר המחיה, לדורות.

אין להתפלא, אם כן, שמושגים כמו "פשרה" ו"שלום" יצאו, זה מכבר, מהלקסיקון הפוליטי והציבורי, שהרי גורל השטחים כבר מזמן אינו רק שאלה מדינית, ערכית אלא סוגיה נדל"נית פר-אקסלנס ובכלל, באמת אין להם ארץ אחרת.

מן הטעמים הללו יש לקרוא למנהיגות המחאה בקול גדול – הישמרו מן הפיתוי להתחבר אל הסקטור העיקרי שנהנה מזכויות היתר של מפעל ההתנחלויות. מחאת "העם רוצה צדק חברתי" היא אולי הסיכוי האחרון לשנות את השפה הישראלית שרואה בכיבוש גזרת גורל, ולהציג בפני הציבור את הקשר ההדוק בין מדד יוקר החיים בישראל לבין האינטרסים של טייקוני הכיבוש בפרויקט הנדל"ני הגדול ביותר במזרח התיכון. שאם לא כן, אבוי למחאה ואבוי לנו ולילדינו, שיצטרכו לשלם את תג המחיר על כך.

* פורסם ב-העוקץ ב- 8.8.2011