העבד של המאה ה-21 אינו צמית פיאודלי המשועבד לוסל. העבד של המאה ה-21 אינו נתון לשליטה של אדם אחר, ולכן הוא חופשי ובן-חורין. אולם רק לכאורה. העבד של המאה ה-21 אינו משועבד לאדם, אך הוא משועבד לשיטה. העבד של המאה ה-21 הוא ההיי-טקיסט/הרופא/העובד הסוציאלי. הוא שירת בצבא, הוא למד באוניברסיטה, הוא מצא עבודה שתואמת את כישוריו, והוא הקים משפחה בארץ אבותיו.                                                      הוא קם בבוקר מידי יום והוא וחושב לעצמו שאם הוא רק יסיים את לימודיו בהצלחה, ויתמיד בעבודתו הרי שיום אחד גם הוא יוכל להתעשר וליהנות מפירות הצמיחה של מדינתו, ומהכלכלה המשגשגת ששר האוצר שלו מדבר עליה השכם וערב. אולם השנים חולפות, החובות תופחים, הבנק כבר אינו מאשר לו הלוואות, ילדיו אינם מקבלים שיעורי עזר והם אינם הולכים לחוגים, והמקרר שלו מכיל אך ורק מוצרי בסיס. אט אט הפועל שוקע יותר ויותר אל תוך השיטה הקפיטליסטית שמנהלת את חייו ואת מדינתו. אבל הפועל התמים עדיין שבוי בתודעה הכוזבת והוא באמת ובתמים מאמין במדינתו האהובה ובממשלתו שהבטיחה לו שיום אחד כל זה ישתנה. התודעה הכוזבת משתעתקת מדור לדור וגם כאשר העבד חושב שיש לו את החופש לבחור, תחושה זו כוזבת גם היא, שכן בחירה מתורגמת בצורה כלכלית והיא מוגבלת עבור אלה שאין להם ממון. העבד מתעורר בוקר אחד ומחליט שנמאס לו להיות עבד שמשועבד לשיטה, משועבד לכלכלה, ומשועבד למדינה שלא נותנת לו תמורה. בצעד נואש פונה לראש ממשלתו בזעם ודורש שיתערב במצבו הכלכלי העגום.

ראש הממשלה עונה לפועל/היי טקיסט/רופא/עובד סוציאלי, שאם הוא רק ימתין וייתן לכוחות השוק לפעול עבורו, הרי שמצבו באופן טבעי ישתנה. ביבי הוא מאמין גדול בשיטה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית. מבחינתו מילת המפתח היא "היד הנעלמה", היד שאיננו רואים, זו שמנווטת את כוחות השוק ומסדירה את כל המשחק הפוליטי והכלכלי. בשל כך אל לה למדינה להתערב בתחום הכלכלי, מכיוון שהיד הנעלמה תסדיר את התהליכים בצורה הטובה ביותר. לדידו, השוק תמיד מסדיר את עצמו.                                                                                                     

מה שביבי אינו מבין הוא שהשיטה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית לא תוכל להמשיך ולשעבד את אזרחיה לעד. יום אחד האזרחים יקומו וידרשו חזרה למדינה הסוציאל-דמוקרטית, אותה מדינת הרווחה שסביהם בנו במו ידיהם, והוריהם התפרנסו בה בכבוד והקימו בה בית, אך הם עצמם כבר לא זכו להכיר אותה. העבד יקום בוקר אחד ויחליט שנמאס לו. והוא יקים אוהלים בשדרות רוטשילד, והוא ייצא לרחובות עם עוד אלפי עבדים ויזעק שהוא דורש צדק חברתי. הוא יבקש הפחתה במיסים העקיפים שגורמים לו ולדומיו לקרוס, הוא יבקש העלאה של מיסים ישירים שאינם מוטלים על בעלי ההון, הוא ידרוש חינוך חובה לילדיו מגיל צעיר, שרותי בריאות חינם, אפשרות לרכוש דירה במחיר סביר, ואפשרות למלא את עגלת הסופר ביותר ממוצרי בסיס בלבד. אך יותר מכל ידרוש העבד שישחררו אותו מכבליו, שיאפשרו לו להיות חופשי במדינתנו ולא להיות משועבד לחובות בבנק ולמשכנתא הלא נגמרת.                                                                        כי כפי שאמר קרל מרקס המנוח, לא נשאר לעבד דבר להפסיד מלבד כבליו, אך יש לו עולם ומלואו להרוויח.