פעם הייתה לי חולצה אדומה, היא היתה חולצת הנאחס שלי.

לקחתי אותה מהחברה הכי טובה שלי בתיכון ואף פעם לא החזרתי לה. זה היה בקיץ האחרון שלנו יחד, בסוף התיכון ולפני החיים האמיתיים.

היה לה גם זוג סנדלים ורודים, עם עקבים משעם ואבני חן אדומות-שקופות מקדימה. החולצה האדומה שלקחתי לה הייתה מכופתרת ורכה. היתה עליה חתימה של מעצב מגלרי לה-פאייט מפאריז.

קינאתי בחברה שלי . את הנעליים לא יכולתי לקחת כי לא היו במידה שלי, גם החולצה לא בדיוק התאימה, אבל לקחתי בכל זאת. אחרי התיכון היא התחתנה במפתיע ונעלמה.

בינתיים החולצה הפכה למן קמע הפוך. לבשתי אותה בכל פעם שהרגשתי רע ותמיד קרה משהו עוד יותר רע שהשכיח ממני למה הרגשתי רע מלכתחילה.

רק אחרי הרבה שנים היה לי אומץ לזרוק אותה. חבל, היתה מבד משובח.

את החברה פגשתי יום אחד ברחוב, מול חלון ראווה של חנות נעליים.

היו לי מגפי האין שינוי אבל זה סיפור אחר לגמרי. מגפי האין שינוי היו המגפיים הכי יקרים שאי פעם קניתי. יותר נכון קנו לי. מגפי בוקרים מזמש חום עם עקבים משופעים בזוית 45 מעלות וחרטום צר וארוך. את המגפיים נעלתי בכל פעם שרציתי להרשים ואכן הצלחתי אבל בסופו של דבר לא קרה שום דבר.

הכי הכי אני אוהבת את חולצת הג'ינס שלי. זוהי חולצת העקשנות. קניתי אותה בניו-יורק בסוהו או בוילאג', עד עכשיו אני לא מבדילה ביניהם וכל מתחם חנויות של מעצבים בפלורנטין מזכיר לי אוטומאטית את החנויות שם למרות שאין שום דימיון רק שטיפת מח.

את החולצה ראיתי כמעט כל יום בחנות, ביום שבאתי לקנות אותה שכחתי איפה. בסוף עברתי חנות חנות עד שמצאתי וגם רבתי עם חברי לטיול בגללה. הוא גם רצה חולצה כזאת והיא היתה של נשים.

ויש עוד כמה, אכתוב כשאזכר. עכשיו אני צריכה ללכת.

היה גם מעיל הלא-אכפת. מעיל עור שחור וכבד.