דרישות המפגינים ו"סדר היום החדש" שנוסחו באוהלים ברחבי הארץ מבטאים את זעקת השוהים באוהלים באותן השעות.
תגובת הממשלה הייתה שעלות מילוי הדרישות למשק תעלה 60 מיליארד ש"ח, שאין לנו.

מספר ימים לאחר מכן יצא עם ישראל לרחובות במחאה. נלחמים על הבית, על החינוך, הרפואה, התשתיות, למעשה הכל, חוץ מביטחון, בפעם הראשונה.
לא סתם יוצאים 300 אלף איש מהבתים להפגין בערב חם ולח, אפילו לא אם מוש בן ארי, אתניקס וסייד קשוע מופיעים באותו המקום.

ואז צריכות להישאל שתי שאלות.
הראשונה, שהתשובה לה פשוטה פחות משנראה, היא מה הקשר בין שני הסיפורים.
השניה, החשובה יותר, היא מה עושים.

ממשלה יקרה,
הציבור זועק. הוא לא מרוצה.
אבל הציבור הוא לא רק "ראשי המחאה", הוא לא רק יושבי האוהלים ברחבי הארץ, הוא אפילו לא רק מאות אלפי המפגינים. אלו שראיתם הם הפעילים שבנפגעי המדיניות, אלו שיש להם את האפשרות לישון באוהלים ואת הזמן והיכולת להגיע להפגנות.

אז הציבור סובל וצריך לעשות משהו.

אבל לציבור לא איכפת מהדרישות שפרסמה התאחדות הסטודנטים, העם רוצה פתרון למצוקתו.
כששטייניץ אומר ש"אנחנו לא יכולים לעמוד בכל דרישות המפגינים" ונתניהו אומר ש"מענה לכל דרישות המפגינים עלול להביא לעצירת הצמיחה" הם אולי צודקים, אבל זו לא תשובה רלוונטית.
כהנהגה, תפקידם הוא למצוא פתרון אמיתי למצוקת העם.

עם כל ההערכה להתאחדות הסטודנטים הארצית ולמנסחי מכתב הדרישות, הם לא כלכלנים, הם לא מדינאים ומעל הכל, הם לא נבחרי הציבור. הם קומץ מתוך הציבור, שבאמת מייצג את רוח הדברים, שהציג רשימת דרישות, שאולי לא יישימה עד הסוף, אבל זה לא תירוץ להתעלם מהבעיות שכן ניתן לפתור. הממשלה לא יכולה להתייחס לכל מילה של "מנהיגי המחאה" כאילו הציבור כולו אמר אותה, ובפרט אסור לה להתעלם מכל הבקשות רק כי יש ביניהן כמה מילים שמנוסחות לא לרוחה.

הממשלה צריכה למצוא פיתרון. לא פיתרון פופוליסטי וזול שירגיע את ההפגנות ולא פיתרון שימוטט את המשק או יפגע בחלקים אחרים בחברה. הממשלה צריכה להתייעץ עם מומחים שיודעים מה לעשות, ואיך לעשות את זה, להשתדל ככל שביכולתה לספק נתח ציבור כמה שיותר רחב ולהגיע לפתרון שיספק את ההמונים, לא כי "ראשי המחאה" יסכימו לו וישתקו, אלא כי כולנו נהיה מרוצים.

ממשלה יקרה,
"ראשי המחאה" הם לא "הציבור". הם מייצגים ציבור גדול, הציבור שאתם הייתם אמורים לייצג, ואולי ייצגתם לפני שנתיים בפן הביטחוני, אך אותו הציבור מרגיש היום מוזנח ומקופח לעומת מקורביכם ולעומת מה שמגיע לו.

נכון, בלי "ראשי המחאה" לא היינו באים להפגנה החודש ובטח שלא הולכים לישון באוהלים בחוץ באמצע הרחוב בקיץ, אבל אם תציגו פתרונות סבירים, גם לטווח הרחוק, תשכח אש המחאה והתמיכה בהם תעלם, כמו שנעלמה מכם.

לטענה שלכם, שכולנו הולכים שבי אחרי קומץ "שמאלנים אנכריסטים הזויים", כבר ברור מזמן שאין בסיס במציאות. המצוקה שהביאה לפרוץ המחאה, אם לא הייתה מגיעה היום מהקבוצה הזו, הייתה מגיעה בקרוב מקבוצה אחרת. הם לא חידשו לנו כלום, הם העירו אותנו. הם הילד שצעק שהמלך הוא עירום.

עדיין נכיר להם תודה ונזכור אותם על זה שהוציאו אותנו לרחובות בדרישה ל"צדק", לחיים טובים יותר, שזה הרבה יותר משאתם עשיתם עד כה, אבל המחאה היא מזמן לא שלהם, המחאה היא של כולם. והעובדה שהם צועקים הכי חזק, ובנוסח שאתם לא אוהבים, לא אומרת שאנחנו לא שותפים לכאב ובעיקר לא יכולה לשמש כתירוץ להתעלם מהקשיים שלנו.

תנו לנו פתרונות, אל תתעסקו בלרצות את מי שעומד על הבמה.
תנו לנו פתרונות והמחאה תפסק.
תמצאו את הפתרונות, תפסיקו להתלונן על זה שלא מציעים לכם רעיונות יישומיים. זה לא התפקיד שלהם, זה לא התפקיד שלנו. בשביל זה אתם כאן.