היום הזה עבר מוזר מידיי. אולי כי בין המיצרים כאן ותשעה באב חדר אל כוחותינו. אולי.

אני יושבת בסלון, בפינת העבודה שלי. הבונבוני הקטן במיטה שלו שנמצאת לה בחדר השינה שלנו.

לידו במיטה הזוגית- אבא שלו. בעלי. זה שבזכותו אני נקראת עכשיו  אמא. אמא!

מדהים אותי בכל פעם מחדש שאני אמא.

כבר מרגע לידתו, קיבל מאיתנו הבונבוני בכל יומיים שם חיבה חדש.

זה התחיל בפאדג'י, המשיך לבונבוני, עבר לצ'פצ'ף, השתנה לפצ'ולי ודרך אגב שמו יובל, ושמישהו יעז להגיד כאן יובל המבולבל. יובל שלנו הוא - יובל בר-מזל. נקודה.

פצ'ולי.

אפילו עכשיו כשאני יושבת מול המחשב וצופה אל החדר שלו, אני מתגעעגת אליו.

קום כבר, הנה בוקר בא, נו מה כ'פת לך פצ'ולי??

מעולם לא חשתי אהבה כזאת.

ואהבתי בחיי, ונטרפתי בחיי, והשתגעתי בחיי, והתפרעתי בחיי אך מעולם לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה.

עכשיו אני יודעת שאפשר. כמה קיטשי זה. אוף. אפשר.

ונכון, קשה לי. מורכב לי פתאום להיות אמא אחרי ששנים חייתי בחופש של עצמי ועשיתי כל מה שבא לי.

אז עשיתי. עשיתי באמת כל מה שבא לי ודי מספיק. הגיע העת לחיות חיים שפויים באמת.

הילד המדהים הזה הראה לי כל כך הרבה דברים בעצמי, לימד אותי מי אני באמת, כמה כוחות יש בי, כמה רצונות חדשים יש לי.

הוא לימד אותי שהחיים יכולים להפוך לחלום מתגשם וגם אז, גם אז אתה מתמודד עם אלף דברים חדשים.

פצ'ולי.

ועכשיו.

אני אחרת. שונה. כבר לא אותה שרון של פעם אבל אותה שרון.

משהו בי נרגע, דברים אחרים צפים, הרבה אמת יוצאת לאור. הגיע זמן.

התמודדות היא שם הקוד..

מבט אחד בפצו'לי הקטן שלי. הפרופורציות מתבהרות.

החיים יפים עד כדי דמעות.

ילד יקר שלי. אוהבת אותך אהבה נטולת גבולות.

אין דברים כאלה. באמת שאין דברים כאלה.

פצ'ולי מתוק שלי.

נצ'יקות.

היית ילד נפלא היום.

אוהבת,

אמא.

*השיר "עד מחר" של אביתר בנאי ליווה אותי במשך כל ההריון. הכי מרגש לי בעולם.