השקט שסביב היאכטה ששייטה בנחת בלב הים, לא בישר על העומד להתרחש. 
צלילי האקורדיון, השאנסונים במפוחית והמוסיקה הישראלית שניגנתי נשמעו על הסיפון, עליו בחרה משפחת דניאלי לחגוג את יום הולדתו של הסב. 
התבוננתי בקו האופק ונוכחתי שוב כיצד כלי הנגינה הקטנים משמשים כרטיסי כניסה לעולמות משפחתיים ברגעי שיא של שמחה ועצב.
**
שבוע קודם ניגנתי בהלוויה של לוחם ותיק שביקש להיקבר לצלילי שירי הפלמ"ח והתקשיתי לכבוש את צחוקי כשנזכרתי באישה הפולניה שנישאלה על ידי חברותיה:
- "נו בז'יז'ינה, איך זה שאת שזופה כל כך יפה" ?
- "נו מה לעשות, שכל הלוויות בשתיים וחצי..."
**
האוכל על סיפון היאכטה היה בשפע והאלכוהול זרם כמים. 
הצחוק התגלגל, השירה רעמה וההקאות החלו...
אובד עצות ומשועשע התבוננתי בחוגגים והפסקתי לנגן.
"אז מה אם אנחנו מקיאים, תמשיך לנגן", צעקו החוגגים. 
ובזמן שהקיאו את נשמתם ניגנתי את: "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון..."
כשהרגשתי באותות הבחילה המתקרבים, נפטרתי מהאקורדיון ולמרות מחאות המקיאים קפצתי למים. כיורד-ים ותיק ידעתי שפעולה זו תסלק בשניה את תחושת הקבס. 
גופי נשטף והתמסר למי הים הקרים, הייתי מאושר מההזדמנות להתרחק מאורגזמת ההקאות שהתרחשה על הסיפון. ראשי נחבט מגלגל ההצלה הלבן שהיה מחובר בחבל ארוך לספינה וניער אותי מהמחשבה כיצד לא דרשתי מחיר גבוה בהרבה ...
**
- "בואו נשלח למנגן שבמים את הילדים". ופתאום שמעתי "נשמה טובה" מנמיכה את קולה ואומרת:
- "את יודעת שרק הוא לא הקיא..?"
הילדים הצוהלים נעמדו בשורה על הסיפון והחלו לרדת למים. 
הילד הראשון אחז בחבל, עבר בשלום את 30 המטרים. והגיע אלי קורן מאושר. 
הילדה השנייה נראתה משונה, עיניה בלטו והיא החלה להכחיל.
פתאום הבחנתי במשהו כרוך סביב צווארה, היה זה חוט צבעוני ורחב, חוט בו קושרים מתנות שהיה בלתי ניתן לקריעה.
הייתי חסר אונים. ניסיתי לקרוע את החוט שהיה שקוע עמוק בכפלי צווארה ולא הצלחתי.
הילדה חירחרה. היינו שם שלשה. נפטון אל הים, הילדה ואני.
אף אחד ממשלחי הילדים על סיפון היאכטה, לא ליווה את הילדה במבטו, לא הבחין בחוט שנכרך סביב צווארה ובאסון העומד להתרחש. 
היא היתה חסרת אונים ועיניה התגלגלו. ברקע שמעתי את השיר הים תיכוני:
"אשמור לי למשמרת את אהבתי הוי נערי מתי תשובה אל ביתי".
נעצתי את שיניי בחוט שהיה שקוע בתוך צווארה, יודע שגורל הילדה בידיי.
הצלחתי לקרוע את החוט ואולי גם פיסת עור מצווארה.
הילדה התאוששה במהירות וחייכה אלי מבולבלת.
היתה זו חוויה מצמררת שארכה שניות. שאר הילדים המשיכו להגיע זה אחר זה.
לא הסרתי את העיניים מהילדה עד שיצאה מהמים 
לא סיפרתי לאף אחד את שארע במים, גם לא לסבא ישראל שחגג 60 אביבים, ובזמן שנכדתו ליטפה את צווארה הכואב, אמר לי ספק ברצינות ספק בצחוק:
"למרות שמגרד לי באצבעות, לא אקזז לך מהתשלום את הזמן ששהית במים... "
**
מספרים על אב מאושר שפנה למציל שהחזיר זה עתה את בנו לחיים, ושאל אותו:
- "אדוני המציל, כמה מגיע לך " ?
- "תן לי רבע ממה שהיית נותן לי כשהבן שלך שכב בקרקעית הבריכה.."