היא היתה הברבורה שלו,

והוא היה שלה,

כל יום היו נפגשים באגם הקפוא,

במקום בו המים הפשירו,

שטים להם יחד,

מנופפים בכנפיים,

נושקים במקור,

כשהיה לה קר היה עוטף אותה בנוצותיו,

והיא היתה מתהדרת בהן כאילו היו שלה,

 כאילו היו המלבוש היקר ביותר לגופה.

תמיד היה נושק לה ואומר,

יוצא למסע קצר,

יוצא ושב,

לפעמים המסע היה קצר, לפעמים ארוך,

לפעמים ארוך מידיי,

עד שפעם אחת הבטיח ולא שב,

והקור העז,

חדר לעצמותיה, כמו פילח אותן בסכין,

עבר נוצה נוצה,

פצע וביתר,

קפאה לה לאיטה,

וכשהקרח היה מפשיר באביב,

כשקרן האור הראשונה היתה מלטפת תמיד זכרה אותו,

בחיוך,

את הברבור שלה,

והלב שנסדק החל נרפא,

והקרעים בנוצות התאחו לאיטם,

וכאילו כלום