כותרות TheMarker >
    ';

    איציק אביב

    ארכיון

    תגובות (168)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      16/10/16 09:10:
    כמה אהבה ונתינה יש ביכולתו של כותב הסיפור להכיל ולספר על הכאב המתמשך . הוא מדבר והיא בוכה .
      17/10/12 11:10:
    וואו! מצמרר...
      17/10/12 11:10:
    וואו! מצמרר...
      26/9/12 22:16:
    YYY
      26/9/12 14:31:

    סיפור שנוגע.

    לא סתם כולם אוהבים סנדוויץ' שוקולד,

    הוא מעורר חיים.

      23/9/12 22:37:
    מטלטל..כתוב להפליא....נגעת בעומק של היגון והיאוש ורק מקוה שזה לא סיפור אמיתי...
      23/7/12 15:04:

    צטט: ואלי ♥ 2012-07-23 15:03:30

    ממש בכיתי...
    שאף פעם לא נצטרך לראות קברים של ילדים

     

      20/7/12 13:29:
    XOXOXOXOXO וזה ככ מפחיד... אמא של אלעד.
      30/1/12 10:31:
    באתי לקרוא את הסיפור החדש שלך איציק ונשאבתי לפתע לזה, בכוח שקשה היה לעצור בעדי לקרוא אותו בנשימה אחת.
      15/1/12 01:42:

    ביקור חוזר
    תודה לך
    שבוע קסום ומואר לך
    שרה קונפורטי

      7/1/12 22:12:
    נורא אני תמיד אומרת שכל שאני מבקשת הוא לא ללוות את ילדי לדרכם האחרונה. עם כל השאר אני אסתדר
      29/12/11 07:17:
    מרגש ונוגע עם עומק ורגישות רבה. מקסים.
      23/12/11 05:38:

    איזה עוצמות של רגש
    התאורים פשוט אוחזים בך ולא מרפים
    מרתק, נוגע, מעניין, מרגש, מזוויע, מצמרר,
    כל תערובת הרגשות האפשריות בין יאוש לתקווה ואהבה
    חזזזזזזזזזזזזזזזקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
    שרה קונפורטי

      26/11/11 19:28:
    כלומר: התוכן גרם לי זעזוע. במיוחד הסוף.
      26/11/11 19:27:
    מזעזע.
      20/11/11 22:48:
    רשומה חזקה ונוגעת , תודה
      6/11/11 15:04:
    כתוב חזק מאד, והנרטיב, ככל שהוא מצמרר, הוא נאחז בזיכרון. תודה.
      29/10/11 15:51:
    פוסט חזק, קשה, ונוגע תודה אילנה
      19/10/11 21:59:

    צטט: שרגא ז. 2011-10-17 21:30:14

    וואוו!

    אין מילה אחרת.

     

      18/10/11 22:27:
    מדהים, לקרוא את זה עכשיו אחרי שגלעד בבית. הדמעות שבות ומציפות. זיוה הרץ מאמנת אישית להעצמה נשית
      17/10/11 21:30:

    וואוו!

    אין מילה אחרת.

      17/10/11 17:19:
    נראה בסיפורך, שהחיים והמתים, מצויים יחדיו במרחב- ביניים מנחם
      7/10/11 12:32:

    שבתי לאחל לך שנה טובה ונהדרת איציק חברי היקר נשיקה

    וגמר חתימה טובה

    קראתי שוב את סיפורך המרגש עד דמעות

    ''

     

     

      6/10/11 00:12:
    אייייייייייי!!!!!! :-(
      5/10/11 14:09:
    שלום איציק סיפור יפה כתבת...יפה ועצוב ...
      4/10/11 13:49:
    ספור ספור...
      3/10/11 21:49:
    יפה כתבת...
      3/10/11 19:05:

    משום מה שכחתי לקרוא כשפרסמת. 

    מה אומר? - תודה. היה שווה לחזור אליו ולקרוא. 
    וכעת לא עליך עלי להצטער ולא בפניך להתנצל על שלא הגבתי, אלא עלי אני מצר - על  שעברו כמעט חודשיים בלי שסיפור כ ז ה יהפוך לחלק ממני. וכעת הוא נטחז אחיזה א י ת נ ה בראשי.

      21/9/11 20:26:
    אם ננעלו דלתי נדיבים דלתי מרום לא ננעלו, דלתי דמעה לא ננעלו ודלתי הלב פתוחים תמיד.
      17/9/11 23:37:
    "פצע שלעולם אינו מגליד.." *
      15/9/11 09:35:
    מטלטל וכואב...מבט נוגה ונוגע. תודה.....
      5/9/11 19:43:

    דמעות חנקו את גרוני.....

    הסיפור טילטל את נישמתי

    והלוואי וחיים ישקם את חייו לצידה של רונה

    כפי שהבטיח שם באותו הלילה בבית הקברות

    * כוכב אהבה ממני

    איציק חברי, רק אדם רגיש יכול לכתוב כך 

      3/9/11 21:23:

    ללא מילים ....

    מדהים !

      1/9/11 23:12:
    נשמתי התרסקה כאן והתפוררה. לחפור בכאב הבלתי נסבל. תודה.
      31/8/11 21:11:
    ואוהו קשה...
      31/8/11 13:39:
    חתיחת תיקון.מזעזע. אני לא יודעת אם הסיפור אמיתי. אם כ,ן צריך כוחות עצומים כדי להמשיך לחיות עם זכרונות העבר.
      22/8/11 11:56:
    אמיתי וקורע...
      22/8/11 11:29:
    איך אתה יודע לכתוב ולגעת לנו בבטן הרכה ~
      21/8/11 07:20:
    מזעזע וחודר. מקווה שכולו פרי דמיון.
      20/8/11 21:30:
    קשה, עצוב ומדהים כאחד
      19/8/11 20:07:
    כייף לקרוא אותך...
      19/8/11 17:54:
    מרגש עד דמעות. אתה כותב בכה כשרון שזה מביא את הקורא להיות במקום ולחוות את התחושות. תודה.
      18/8/11 09:58:
    יש לך את זה... כתיבה נהדרת
      17/8/11 21:42:

    נפלא איך שאתה יודע לכתוב ולדעת פשוט נהדר !

    עשית לי כרגע עוד מחשבה.. אבל אני אחסוך אותה :-)

      16/8/11 03:58:
    קורע את הלב לגזרים
    ואוו -- נעתקו המלים מפי מ-זע-זע כמה אומללות וכמה עצב וכמה ייאוש ומה לא ?! אין מלים
      15/8/11 22:02:
    כתוב יפה. מזכיר קצת את המונח "עבודת קבר" שכל כך הרבה משפחות שכולות מכירות.
      15/8/11 18:54:
    כל כך מעניין לי פעם לדעת איך מרגיש לך עם התגובות שלנו. של כולנו. לא ממקום של מציצנות. אלא באמת מסקרנות.
      15/8/11 07:25:
    כל כך נוגע אתה כותב, ועכשיו אני מגיבה לך מבעד למסך דמעות. דמעות טובות, שמזכירות ללב איפה הוא.
      14/8/11 19:26:
    עצוב!!
      14/8/11 13:36:
    החיים הם לעיתים תיבת פנדורה שאי אפשר היה לשאת אלמלא התקוה.
      13/8/11 11:20:
    עצוב מאוד
      13/8/11 09:56:
    וואו מצמרר... רק אבא יכול להבין ממש את מה שעבר עליו... כל כך עוצמתי!!
      13/8/11 09:44:
    סיפור עצוב
      13/8/11 07:44:
    נגעת בי בצורה הכי כואבת.. סיפור קורע לב.. סיגל
      12/8/11 12:41:
    כתיבה משובחה עד כאב.
      11/8/11 21:24:
    מצטרף לדבריה של הנסיכה: יש בכי טוב. ואיך נכתב ב"שר הטבעות"?, לא כול הדמעות, רעות הן...
      11/8/11 20:35:
    יש בכי טוב. כמו שיש כתיבה משובחת. הכתיבה שלך.
      11/8/11 18:33:
    עצוב ביותר
      11/8/11 14:14:
    מצטערת לא יכולה להמשיך לקרוא..כואב מדי..
      11/8/11 13:26:
    סיפור מרגש וכואב כתבת. והסוף - על גבול השפיות ואולי מעבר לה, דוחה במורבידיות שלו ומעלה דמעות בעת ובעונה אחת.
      11/8/11 10:33:
    אין מילים
      11/8/11 08:17:

    גם אני בוכה עכשיו.

    אתה יודע נזכרתי

    כשהייתי ילדה

    הייתי מבקשת מהספרנית

    ספר עצוב

    והייתי קוראת ובוכה

    האסופית, אן מאבונלי

    עלובי החיים...

    גם קופיקו אהבתי מאוד

    וצ'יפופו

    הייתי קוראת וצוחקת בקול

    בלי שום בעיה

    אני אוהבת לחיות את הרגש

    כפי שהוא

    כמו ילדה

    כמו אישה מבוגרת

    ועדיין תלמידה

    פעם כתבתי -

    .........................................

     

    התום הבוגר

    נשמע בקול הנשמה

    הדוברת מתוכי

    בטוהר מודע

      

    http://cafe.themarker.com/image/2283651/

     

      11/8/11 02:56:
    עונג!
      10/8/11 20:00:
    מרגש. תודה
      10/8/11 19:03:
    ראבק ניקרע לי הלב !
      10/8/11 18:28:

    wow...

    נגעת לליבי.

    סיפור כאוב,נוגע ומרגש....

    חיבוקי לך.

    אלוהים, כמה בכיתי, איך יכולת לפרוט כך על נימי נפש בעדינות וברגש שלא נראה כמוהו לי הרבה זמן.
      10/8/11 17:14:
    מרגש עד דמעות ויחד עם זאת נשמרה התקווה..
      10/8/11 16:20:

    המילים על הנסיון להיות אנושית, עוד מהדהדות בראשה של הזמרת הקרחת.

    הזמרת מודה בכל ליבה, על כתיבה משובחת ונוגעת בכל נים ונים בגופה שלה ..

    מקסים ומרגש. אהבתי!
      10/8/11 12:15:
    :)
      10/8/11 11:44:
    כואב אך מרתק
      10/8/11 11:31:
    סיפור אנושי מצמרר וכואב.
      10/8/11 11:18:
    מרגש...
      10/8/11 10:51:
    פשות נפלא
      10/8/11 10:49:
    איזה יופי אין לי מילים מדהים*******
      10/8/11 10:14:
    אין מילים פשוט מקסים ומרגש.
      10/8/11 08:55:
    ממש מעלה בי דמעות. עצוב עד קצות הנימים וכל כך אמיתי...איציק היקר, כתבת ברגישות ונגעת במקומות הכי כואבים ורכים- הילדים שלנו. לא מאחלת לאף אחד כזה מזל *
      10/8/11 08:51:
    כתוב יפה, משאיר בור בבטן..
      10/8/11 08:24:
    ריאליזם סוריאליסטי כתוב בכישרון רב. מציעה שתקבץ אוסף של סיפורים קצרים ותשלח להוצאת ספרים.
      10/8/11 07:53:

    כתיבה משובחת, נוגעת בנימי רגש,,
    תודה לסיפור עצוב עשוי היטב.....*

      10/8/11 07:42:
    עכשיו אולי הוא פנוי לאכול את הסנדביץ של החיים עם רונה, ביס אחר ביס, ביס רונה וביס חיים, או שלא... אה כותב משובח (ומעט מדי...). תודה.
      10/8/11 04:57:
    חוסר אונים מול החיים האכזריים, עצוב.
    סיפור יפה הכתיבה שלך נהדרת !
      10/8/11 01:59:
    ....................לא נשארות יותר מילים......................לכאב על ילד אין גבולות, אך גם לתקווה הטמונה בילד אין גבולות..............
      10/8/11 00:56:
    אין לי מילים רק דמעות.
      10/8/11 00:32:
    מרגש כואב אמיתי וחורץ בלב. אתה יודע מה אתה עושה עם המקלדת.
      10/8/11 00:16:
    סיפור עצוב ונוגע...
      10/8/11 00:04:

    אוף איתך! כמה טוב שאתה יודע לכתוב!

      9/8/11 23:47:
    כתיבה מרגשת
      9/8/11 23:08:
    תודה
    נהיה לי עצוב...
      9/8/11 22:55:
    סיפור נוגע
      9/8/11 22:41:

    איזה סיפור מרגש נגע לעמקי נשמתי

    מקווה שהוא פרי דמיונך אם כן תבורך

    בכיתי כל הדרך לסוף הסיפור .

    אם יש בו שמץ של אמת מאחלת

    שיהנו זה מזו ושהילדים שלהם

    יתנו טעם לחיי חיים

     

      9/8/11 22:38:
    עצוב, ומאוד אמין ואמיתי.
      9/8/11 22:17:
    מרתק.
      9/8/11 22:04:

    מרגש.
    בחירת השמות מרתקת:
    חיים מפיח חיים.
    נועה מתנייעת למחוזות רחוקים.
    וחנה, חונה בליבו של חיים.

      9/8/11 21:51:
    סיפור סוחף, מרתק, מרגש ובעיקר מעביר מסר...
    תודה,
    ג'אן
      9/8/11 21:41:

    צטט: אילנה סמייל 2011-08-09 21:41:12

    קשה אנושי ונוגע...

     

      9/8/11 21:08:
    כל הכבוד על הכתיבה הנפלאה המרתקת ומרגשת צחיתוש♥
      9/8/11 20:22:

    סיפור מאוד מרגש וכואב...

    כתוב מרתק וסוחף, לתוך הלב...

    אור מאיר מלב החושך הגדול

    כאב שמביא תקווה...

     

     

    סוף שהוא התחלה חדשה...

      

     

    עצוב, נוגע, מרגש וצובט כאחד,

    ישר לבטן הרכה...

      9/8/11 19:17:
    כתוב פשוט נפלא. שורה אחרי שורה תפסה לי עמוק בבטן.
      9/8/11 19:04:
    אתה כותב מקסים, נכנס ישר לבטן. נראה לי שרק מי שעבר דבר כזה יכול להבין את עצמת הכאב הזה...המציאות עולה על כל דמיון...קראתי מרותקת.
      9/8/11 18:53:
    סיפור אנושי מורכב. מרתק.
      9/8/11 18:43:
    סיפור נוגע ללב ומרגש.
      9/8/11 18:37:
    אוףףף איזה כאב. עצוב.
    סיפור לא קל ומאוד מרגש. תודה ששיתפת.
      9/8/11 18:26:
    מקאברי, אך המסר אופטימי. כל הכבוד לדמיון הפורה. כל טוב, עמוס.
      9/8/11 18:14:
    אני בדרך כלל לא בוכה מספרים אבל הפעם יללתי כהוגן
      9/8/11 18:12:
    יללתי כדבעי. מצמרר.
      9/8/11 18:08:
    סיפור קשה מאד וקורע לב כמו גם העיתוי בו קראתי זאת מות הפעוטה בת ה-3 שנשכחה בהסעה (מאתמול) שלא נדע מצרות מקווה שזה לא מבוסס על מקרה אמיתי על אף שתחושתי - שכן. כתיבה מאלפת וזורמת. עו"ד ציונית
      9/8/11 18:03:
    ישר כוח על הסיפור המרתק, הכתיבה הנאה, והסוף מכמיר הלב.
      9/8/11 17:51:
    יפה מאוד.
      9/8/11 17:51:
    ספור עצוב, ספור קשה.
      9/8/11 17:44:
    כל כך מרגש.כל כך יפה כל כך אמיתי.תודה
      9/8/11 17:34:
    מרגש
      9/8/11 17:07:
    וואוו..סיפור מצויין. התפתחות מדורגת של העלילה והדמויות. יפה מאד :)
      9/8/11 17:00:
    קשה וחשוב!
      9/8/11 16:42:
    כואב מידי לקרוא. נורא. *
      9/8/11 16:20:

    קרעת לי את הלב,

    ומבעד לדמעות

    אני בקושי מוצאת

    הקלידים.

    זה לא סתם סיפור

    קבל חיבוק.

    קשה
      9/8/11 16:10:
    יפה ומרגש מאוד!*
      9/8/11 15:49:
    תוכן קשה, כואב, מרגש וכתוב היטב עם סוף יחסית אופטימי ..
      9/8/11 15:44:
    התרגשתי
      9/8/11 15:43:

    אני לא יודעת מה עשית לי איציק....

    בקושי ראיתי את הכתב לקראת הסוף

    מרוב דמעות שזלגו חופשי ....

    התרגשתי וכאבתי מאד מאד....

    שיהיה לך ערב נעים !

    סאלינה

     

      9/8/11 15:42:
    מרטיט!
      9/8/11 15:41:

    סיפור כואב שכזה לא קראתי מזמן, ואולי לא קראתי מעודי.
    לא ייתכן שהוא פרי דמיונך בלבד.

    הכתיבה שלך קולחת והחנק בגרון למקרא השורות.
    רק מי שחווה את הכאב הנורא והתלאות הללו יכול להביא עצמו לכתוב סיפור שכזה.
    הלוואי שאני טועה.

      9/8/11 15:37:

    קשה מאוד לקריאה .לחוות ,פי כמה וכמה...

      9/8/11 15:30:

    איום ונורא הוא כאבו של השכול. סיפור קשה, כתוב יפה וברגש מאופק.

      9/8/11 15:25:
    צימררת אותי ,,דמעותיי זולגות וליבי כואב ,,,,*
      9/8/11 15:24:
    מרתק ומצמרר!
      9/8/11 15:24:
    לא קל לצמרר אותי...אתה הצלחת..
      9/8/11 15:21:

    סיפור מרתק ומצמרר...

    קשה לדמיין שהוא יצירת הדמיון בלבד ואני "חושד" שהוא מבוסס על ארועים אמיתיים שנרקמו יחדיו ליצירה נפלאה.

    קשה לשער אם אחרי הסיום הדרמטי יוכל אותו חיים להמשיך לפרק חדש של זוגיות, אהבה והורות על מי מנוחות... השארת מקום לדמיונו של הקורא...

    מצפה לעוד,

    רמי

     

     

      9/8/11 15:12:
    ניגבתי את הדמעות ונשמתי נשימה עמוקה...... וחוץ ממה שאני מרגישה בפנים אין לי מה להוסיף.....

    אין לי מילים.

    אין תחתית לכאב? לסבל? לייסורים?

    סיפור איוב.

    מצמרר.

    אתה כותב מעולה.

      9/8/11 15:07:
    כתוב היטב ומרגש מאוד.
      9/8/11 15:06:
    קראתי בנשימה אחת את הכתיבה הנפלאה שלך,סיפור מאוד נגע בי ...עצוב וכואב.
      9/8/11 14:58:
    סיפור מרגש כתוב נפלא ....
      9/8/11 14:57:

    יפה מאוד. גם הסיפור וגם הכתיבה. נהניתי מכל משפט.
    שוש 

      9/8/11 14:56:

    * מרגש

      9/8/11 14:56:
    עצוב מאד....
      9/8/11 14:49:
    עצוב ומרגש!
      9/8/11 14:44:

    סיפור מרגש. כל כך מתאים לתשעה באב.

      9/8/11 14:40:
    עצוב, יפה, חזק ביותר
      9/8/11 14:39:
    ze motzechen beieinai- li nirha kimo idud le chaim tovim ioter gam li mitchashek bis ani- bis ishti... aval hi tamid noguesset bis echat ioter mimeni ve ata iodea ma? ani nehene mi ze... toda al a shituf
      9/8/11 14:37:
    וצללתי בתוך הסיפור וחוויתי אותו והתקנאתי בכושר כתיבתך .............בתיאורים המסקרנים ומושכים לקרוא בשקיקה את כל מה שכתבת מהתחלה ..............רק את הסוף ההזוי לא אהבתי אולי כי אני באה מהמגזר ההוא שבמת אין נוגעים ............ואת הטיפול עוברים כשמדברים .............
      9/8/11 14:34:
    חזק! בועט בבטן, מכווץ את הלב ומעורר את הרגש לתחיה. כאלה סיפורים אני אוהבת! ******
      9/8/11 14:31:
    הצלחת לעלות דמעות בעיני, לא רק שהוא מרתק הסיפור , הוא גם נכנס עמוק ללב, ההבדלים בין האישיות של חיים האב לבין נועה האם, הם כנראה בלתי ניתנים לגישוור, ולמרות ששניהם קיצונים לכיוון החורג מהנורמלי, אני מעדיף את אישיותו של חיים, שהזמן מעצים את רגישותו וחולשתו כאחד, על פני אישיותה ש ל נועה המפגינה ק שיחות ועוטפת את הזכרונות במעטה בלתי חד יר, כך שאיש מבחוץ לא יבחין בטר גד יה שפק דה אותה וגם למרות הסבל ש עבר ה של מות בנה אחרי ש עברה גם ש תי הפלות, קשה להרגיש או להתחבר אליה,הסוף עם הסנד וויץ' מפתיע, לא ציפיתי לזה,ותמונת האב הכור ע והכור ה מחדש את קבר בנו כדי לגלות גופתו ולהאכיל אותה בסנדויץ' שוקולד שהיה מיועד להיותו בחיים, זו תמונה שגובלת לדעתי באיסורים של טאבו, דיני טהרה, ושאר עניינים, ובעומק השריטה ,קורא חיים לבנו, שהואה יחזור עם סנדוויץ' חדש ואז יאכלו ביס לילד וביס לחיים, תמונה מאוד חזקה, "ביס אתה ביס אני" בידידות רבה אשר
      9/8/11 14:29:
    עצוב מאוד .............. זוהי
      9/8/11 14:24:
    עצובבבב♥
      9/8/11 14:21:
    מתאים לט' באב. עצוב
      9/8/11 14:21:
    איך הגעת אלי אני מופתע מהעוצמות הרגשיות שהסיפור מעורר..
      9/8/11 14:17:

    וווואוווו...אין לי מילים

    זה מרעיד את כל נימי הנפש...

    קשה...קשה..

    כתיבה יפה מאוד

    בטי

      9/8/11 14:16:
    מקווה שהסיפור הוא פרי דמיונו של המחבר הנפלא ולא מבוסס על סיפור אמיתי...
      9/8/11 14:15:
    איזה חיים אילו של חיים... גורל מר אותו הוא מנסה להמתיק עם סנדוויץ של שוקולד... שאבד עליו הקלח זה מכבר. ספור מרגש בהחלט.
      9/8/11 14:13:
    עצוב**
      9/8/11 14:13:

    * מרגש עד דמעות.

    אם זה סיפור אמיתי, אני מאחלת לחיים - חיים של אהבה עם רונה. שאכן יביאו ילדים בריאים, שמחים אהובים ואוהבים לעולם.

    אהבה ושלום
    שלומית

      9/8/11 14:02:
    שלא נדע צער...עצוב ומצמרר להחריד...]
      9/8/11 13:59:
    כואב ועצוב מאוד...
      9/8/11 13:58:
    ואוו...זה חזק.. אפילו מצמרר..
      9/8/11 13:57:
    מרגש עד מאוד
      9/8/11 13:46:
    יופי של סיפור האים זה אמיתי גם
      9/8/11 13:45:
    איזה ספור מרגש איך אתה כותב יפה אם תכנס לבלוג שלי תיראה שכתבתי היום על אבא שלי ששמו חיים צירוף מקרים
      9/8/11 13:42:
    סיפור כן ונוגע ללב. איזון נכון בין תיאור וסיפור. נהניתי לקרוא!
      9/8/11 13:29:
    סיפור כואב
      9/8/11 13:19:

    *
    יו, איזה סיפור (זה סיפור?) מאיפה הוצאת את זה?
    קשה, כואב, ומסופר טוב וקולח.
    עצוב ויפה ביחד.

    המוות והחיים הולכים יד ביד. והאשה בסיפור כל כך חכמה.

    ביס אתה ביס אני

    168 תגובות   יום שלישי, 9/8/11, 13:04

    ביס אתה ביס אני

     

    בשעה שנקבר בנו, חיים כמעט ולא הרגיש כלום. אמנם גופו נמצא במקום הזה, הנורא והמשונה כאחד, אך נשמתו נתלשה מתוכו וברחה אל מחוזות אחרים, רחוקים יותר, מקומות של חצי מציאות וחצי חלום בהם ניתן לרחף נים לא נים. את נועה חיבק בכל משך הזמן שפסעו ועמדו שם, חיבק ולא חש כלל שהוא מחבק. אחר כך חזרו כולם הביתה. כשנשכב על המיטה עם בגדיו ונעליו, עלו במוחו כל תמונות ההלוויה, מסודרות היטב כסרט ערוך ומלוטש, בעיקר החלקה שנועדה לקבורת פעוטות, החלקות שם כה קטנות, ממש מיניאטורות של קברים, קברים לבובות, עד שבא לך לומר: "איזה ממי," כמו שנועה נהגה לומר לבן שלהם. ואז החל להבין את גודל האסון ואת גודל הכאב, הבין שהכאב רק ילך ויתגבר, ילך ויתעצם, ויחתוך אותו לחתיכות.

     

    במשך ימי השבעה זרמו בלי סוף מנחמים מכל הצדדים, הוריו והוריה של נועה שלא העז להסתכל להם בעיניים, שתי אחיותיו ואחיה של נועה, שכנים, ועוד כאלו שהם מהמשפחה שלו ועוד אחרים שהם מהמשפחה של נועה, ממשרד האפוטרופוס הכללי בו עבד כעורך דין המייצג את המדינה ככונס נכסים מול פושטי רגל למיניהם, ומבנק הפועלים שם נועה עבדה.

     

    חיים מעולם לא קינא בה בשל משכורתה הגבוהה משלו, ואף בירך על גורלו הטוב המאפשר לו לעבוד כל יום עד השעה ארבע אחר הצהרים בלבד, ללא לחץ של רדיפה שאין לה סוף אחרי דרגות וקידום ולעשות את כל מה שהוא אוהב בזמנו הפנוי.

     

    שנה אחרי שנישאו, נועה ילדה את בנם בלידת עכוז שהכאיבה לה מאוד. הבן שחור השיער והעיניים שקצת דמה לנועה וקצת דמה לחיים ומאוד דמה לאח של נועה, השכיח ממנה וממנו את התלאות של ההיריון הקשה. משמלאה לו שנה וניכר היה בבירור שהוא מוצלח מאין כמוהו, וחטא הוא שלא להביא לו אחים ואחיות, נועה נכנסה להיריון שהתקדם יפה עד לחודש השישי, ואז היא חשה ערב אחד צירי לידה בזעיר אנפין, וידעה שמשהו לא טוב עומד לקרות. חיים הבהיל אותה לבית החולים, שם נפלטה ממנה בת במשקל של שש מאות גרם שחיה עוד יומיים באינקובאטור, עד שמתה.

     

    באותם יומיים לא מש חיים מבתו שדמתה בגודלה ובעורה הוורוד לבובה שבנו נהג לשחק בה, ונועה לא ירדה ממיטתה בקומה האחרת בבית החולים כדי לבוא להביט בה, משום שידעה שהבת תמות ואם תראה אותה לא תוכל לשאת את מותה ותישבר.

    נועה הרתה בשלישית ועד החודש החמישי עבדה במרץ כהרגלה, ובחמישי נכנסה למיטה ושכבה בה בדיוק באופן בו המליצו לה הרופאים, וחיים דאג לכל מחסורה ודאג להנעים לה את זמנה ואת זמנו של בנו שהיה באותה תקופה בן שלוש שנים. בחודש החמישי חשה נועה עוד פעם  תחושה של לידה בזעיר אנפין והרגישה שמה שיש לה בפנים עומד לצאת בכל רגע. היה זה ביום שבת לקראת הצהרים, באותו היום וכמעט באותה השעה, בהם תפגע שנתיים לאחר מכן המכונית שיצאה בדהרה מהחנייה, בראשו של בנם שרכב על אופני הבי.אמ.אקס שלו, כששני הוריו צופים בהנאה כיצד הוא מצליח שלא למעוד לאחר שרק לפני שבוע הוריד חיים מהאופניים את גלגלי העזר.

     

    וגם הפעם לא ניתן היה לעשות מאומה, ונפלטה מרחמה עוד בת קלת משקל והיא אף החזיקה מעמד פחות מהראשונה, חיה שעות ספורות, מונעת מאמה את ההתלבטות האם לגשת ולראות אותה.

     

    ודווקא עכשיו, לאחר שבנם היחיד נהרג, נועה התאוששה ראשונה והכריחה את חיים לחזור לחיים. והיא, דבר לא עניין אותה עוד בעולמה למעט עבודתה, למעט הקריירה שלה, והוא הפסיק לחוש משהו מכל הסובב אותו, הכל כה זר ומוזר היה לו, והפסיק להבין מה ולמה הוא עושה ומה החיים רוצים ממנו, ובעיקר לא ידע מה עליו לעשות כדי לצאת מהמצב אליו נקלע והאם פעם יהיה לו טוב, והאם פעם ייוולד לו ילד שיקבור את אביו ולא להפך.

     

    נועה קיבלה הצעת מישרה מפתה: סגנית מנהל סניף בנק הפועלים בלוס אנג'לס, וביקשה לנסוע, וחיים שלא כהרגלו התנגד  והיא הטיחה מולו: "אף פעם לא היו לך אמביציות להתקדם, תמיד אני הייתי זו שהשגתי הכל.  יחיד מכל המחזור שלך הלכת לעבוד במשרד הממשלתי העלוב, עם משכורת עלובה."

     

    הדברים שאמרה נראו לו תפלים ואפילו לא מעליבים, ושניהם ידעו שהיא מבקשת לריב אתו כדי לחזור להיות אנושית, ולומר לו כביכול את אשר מסתתר עמוק בלבה, רק כדי שלא תחפור עוד יותר עמוק בלבה, ותגלה שרק שינוי של אלפי קילומטרים, יכול אולי להסיר ממנה את אבן הרחיים של הצער והייאוש, הכאב וחוסר התקווה המתמשכים והמושכים אותה   אל שממת השיגעון שממנו לא תיחלץ.

     

    הם התגרשו ללא מרירות הדדית, רק עם מרירות מעצמם, מגורלם, עם המון פחד כיצד ימשיכו להתמודד עם מראות הפלצות המלווים אותם של ראש בנם המרוטש והנופח את נשמתו לנגד עיניהם.

     

    חיים הפך למבוקש על ידי נשים שחיזרו אחריו במרץ ובלהט. הן לא הצליחו לגרש געגועים מייסרים לבנו, לחזור ולחבק אותו ולשחק אתו, לספר לו סיפורי לילה טוב, לענות על שאלות ה-למה שלו, להפיג את פחדיו ממפלצות, ולהמשיך ולנטוע בו את ההרגשה שאבא שלו הוא הכי חכם וחזק בעולם.

     

    עד שהופיעה רונה שלקחה אותו תחת ידיה, ובעדינות ובסבלנות אין קץ החזירה בו יצריי גבר רדומים, באהבה שמגלידה פצעים פנימיים שקרום דק ושברירי החל מכסה אותם. רק לחדר של הבן מנע ממנה להיכנס. בעצם לא ממנה מנע כי אם מעצמו. עדיין לא עמד בו כוחו להיכנס לשם ולהתבונן ושוב להיזכר, ושוב לנסות ולמכור את כל מה שיש לו בעולמו עבור רגע אחד בו הוא מתמזג בדמיונו עם בנו. רונה ידעה שהוא לא יהיה שלה, שהוא לא יתרפא עד שלא ייכנס אתה לשם, עד שלא ישבו שם וימיינו את כל הנמצא בחדר, והוא ידבר אתה, עד כמה שקשה הדבר, עד כדי שיוף הנשמה לאבק דק, על כל פריט שייתקלו בו, ויספר לה בדיוק מה תפקידו, וכיצד הבן שלו נהג בו ושיחק אתו.

     

    לאחר לילה של אהבה טובה היא נטלה אותו בידו ונכנסה אתו לחדר האסור, הוא הלך אחריה מבלי שיתנגד והיא הדליקה את האור, ושניהם נדהמו מהכמות הרבה של שכבות האבק שהצטברו בכל פינה. היא ישבה אתו על מיטת הנוער ונתנה לו לדבר, להיזכר ולספר, הוא מדבר והיא בוכה, וכמה שהיא יותר בוכה, כך למרבית הפליאה קל לו יותר, הוא מדבר  ומשתחרר והיא בוכה, כמו בבנה שלה מדובר, עד אשר הוא מנחם אותה ולא היא אותו.

     

    חיים פתח את הארון, הוציא את כל מה שהיה שם, דבר אחרי דבר, ודיבר על כל דבר שהוציא, עד שהגיע לתיק.

    "שכחתי ממנו לגמרי," אמר ושתק. רונה הביטה בתיק בית הספר בצבעי הכחול, אדום וצהוב, משופע התאים והריצ'רצ'ים, ובחיים שחזר להסתגר בקליפתו, דומם, ומבט בעיניו של אדם המחפש משהו רחוק שלעולם לא ניתן להגיע אליו, מאיים להרוס את מה שהצליחה לשקם. היא הפצירה בו שיספר לה על התיק והוא סיפר.

     

    "נועה, כמו כל דבר אחר אצלה, נהגה לדאוג לכל דבר שנה מראש. קנתה לו תיק לבית הספר כבר כשמלאו לו חמש שנים והכניסה לתאים השונים קלמר עם עפרונות ומוחק ומחדד, ומחברות עטופות עם מדבקות. כל מה שצריך. התיק חיכה לו מוכן שילך לכיתה אלף."

     

    רונה מתירה את הריצ'רצ'ים של התאים השונים ומוציאה את תכולתם החוצה. עד שהוציאה חבילה קטנה עטופה בנייר פרגמנט משופע בכתמי שמן, ובזהירות היא פורסת את הנייר, ומתפזרים פירורים, והיא אומרת בהשתאות: "סנדוויץ'?" חיים צוחק, הצחוק שלו מפחיד, ורונה אינה יודעת מה לומר, ורק חוזרת על עצמה: "סנדוויץ'," כמה פעמים.

     

    "הוא בא אלי עם התיק ואמר: 'נכון שאני מוכן לגמרי לבית הספר.' ואני אמרתי לו: 'חסר לך רק סנדוויץ',' והוא שאל אותי: 'מה לבית הספר לוקחים סנדוויץ'? אין שם דפנה כמו בגן שמכינה?' ואני צחקתי ואמרתי לו: 'לא אין שם דפנה. אבל אין דבר, בוא נכין אני ואתה סנדוויץ' כמו שאתה אוהב, עם שוקולד למריחה, ונעטוף אותו שלא ילכלך את התיק, וגם לא נספר לאמא, שתהיה לה הפתעה, ואתה תהיה מוכן לגמרי לבית הספר.' הלכנו שנינו למטבח והכנו סנדוויץ' משתי פרוסות לחם, עם הרבה שוקולד למריחה ביניהם, כמו שהוא אהב, ועטפנו אותו בנייר פרגמנט, ושמנו בתא מיוחד בתיק."

     

    חיים חוטף ממנה את החבילה החצי עטופה, ופותח אותה לגמרי, ומביט בלחם שחלקו התקשה וחלקו התפורר לגמרי וירוקת של עובש  מבצבצת מכל פיסה ממנו, ועוטף אותו בחזרה, בעדינות ובזהירות, מחזיר אותו לתיק, לתא ממנו נחלץ קודם, רוכס את הריצ'רץ' ומחזיר את התיק לארון ואומר לה בהחלטיות: "בואי נצא מפה."

     

    הסנדוויץ' שחלקו קשה וחלקו מתפורר וכולו מעופש החל ללוות את חיים לכל מקום. להיכן שהסתכל הוא חג מולו, עד שנטל את התיק של בנו, ועוד שם בתוכו דלי וכף ומגרפה ששכנו בארגז הצעצועים שלו, יצא לבית הקברות ונכנס אליו זמן קצר לפני שנועלים את שעריו. הצליח להסתתר שם עד שעות הערב המאוחרות, פנה לקבר הקטן והחל חופר וגורף, במתינות וביסודיות, כל הלילה עומד לרשותו, עד שהגיע לגופת בנו.

     

    וכמו הסנדוויץ' שהתקשה והתפורר כאחד, כך גם גופת בנו, וחיים ניגב ממנה שאריות של חול ולכלוך, והביט בפנים שאיבדו את צלמן, ובכה בדמעות גדולות, והבכי המתעצם עושה לו למרבית הפליאה רק טוב, וגורם לו להשתחרר, והקלה משונה מציפה אותו ומענגת אותו במעט, והדמעות זולגות ממנו ונספגות בסנדוויץ' שחיים הסיר את עטיפתו כליל, והוא כמו במגע של קסם מתרכך, גם קרומו וגם פנימיותו, חוזר למצבו המקורי, וחיים בוצע ממנו ביס אחר ביס, ומגיש לפיו של בנו, מגיש ומתנחם מגיש ומתחזק.

     

    "תאכל ילד שלי, תאכל. אחרי שתאכל זה כמו שהיית כבר בבית הספר. תאכל ויהיה לך כוח. תאכל ואני אחזור עוד פעם לכאן עם עוד סנדוויץ'.  כן, אני אתחתן עם רונה ויהיו לי עוד ילדים, ואני אחבק אותם ואוהב אותם, והכל בזכותך, הכל בזכות זה שאתה ילד טוב ואוכל פה את הסנדוויץ', אוכל מה שאבא שלך נותן לך. ביס אתה, ביס אני, כמו פעם. הנה, עוד מעט ואתה גומר, ועכשיו אני מנקה לך את הפירורים מהשפתיים במטלית שגם אותה אמא שלך הכינה לך, אפילו רקמה עליה את השם שלך. אני אכתוב לה שהיית ילד טוב ואכלת יפה. ועכשיו תחזור לישון בשקט, אני אכסה אותך בחול, אף אחד לא ירגיש שהייתי כאן אתך. אני אחזור עוד פעם, עם סנדוויץ' חדש, בתוכו שוקולד למריחה, כמו שאתה אוהב, ונאכל ביחד, ביס אתה ביס אני."

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      איציק אביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין