חופש גדול, ושני הילדים הזמינו חברים ללילה.

מצד אחד, אני שונאת את זה – המון רעש, המון בלאגן, המון אוכל, המון כביסות, המון שליטה עצמית, המון ויתורים (לא יכולה לעבוד על המחשב – תפוס על ידי הילדים; לא ישנה טוב – רעש; לא יכולה להסתובב בפיג'מה – מבוכה; לא יכולה לעשות את התעמלות הבקר הביתית שלי – נו, ברור).

מצד שני – אני מתה על זה. יש בזה אוירה של בריאות. בריאות פיסית של צחוק ומשחק, ובריאות נפשית של... צחוק ומשחק. אני אוהבת לראות את הילדים לומדים תקשורת חברתית. זו מילה גדולה בשביל משהו שילדים קטנים עושים מגיל מאוד צעיר. הם לומדים להתפשר, לוותר, לקבל החלטות משותפות. הם לומדים לשתף, ולריב, ולהסביר את עצמם, ולשכנע שמה שהם רוצים לעשות הרבה יותר שווה ממה שהאחר רוצה לעשות. הם לומדים שחשוב להם להיות כמו האחרים ("בטח, גם אני אוהב ברוקולי"), ומצד שני הם אוהבים לחשוב שהם קצת שונים ("אני אף פעם לא עושה את זה ככה").

אני בכלל אוהבת לראות את הילדים שלי עסוקים באינטראקציות חברתיות. אני רואה את הגנטיקה, כלומר, את מה שהוא שלהם מאז ומעולם, ורואה את מה שהם מלמדים את עצמם, פשוט כי אין ברירה. אחד הדברים האלה הוא אמפתיה.

ההגדרה של אמפתיה היא – היכולת לזהות מה האחר מרגיש מתוך מחוות שאינן מילוליות.

לו יש את זה "בילט אין", מגיל אפס. הוא יודע שאחרים חווים טווח שלם של רגשות, הוא יודע לזהות מה אחרים מרגישים, והוא אפילו מגדיל לעשות ויודע להעריך מה ירגיש האחר בסיטואציה ספציפית.

היא, לעומת זאת, לא מזהה רגשות של אחרים, גם כשהם ממש מתחת לאף שלה (כלומר: גם כשהמחוות הלא מילוליות בלתי ניתנות להתעלמות). יש לה איכויות אחרות, שמאפשרות לה ללמוד אמפתיה. היא מספיק אינטליגנטית בשביל להבין שהיא צריכה ללמוד את זה, היא אוהבת אנשים מספיק בשביל לייצר מוטיבציה ללמוד את זה, והיא מלאת שמחת חיים אז אנשים אוהבים להיות בחברתה.

האינטראקציה החברתית שלו ושלה שונות. אצלו יש זרימה טבעית (למרות שקורה לעיתים שהוא מרגיש שהזניח את הרגשות של עצמו בסוף המפגש החברתי), אצלה יש הרבה תקיעויות (שמשתחררות מהר, בזכות השמחה הטבעית שלה). הוא יודע לזהות מי מתאים לו מתי, היא רוצה את כולם כל הזמן, ולא מקדישה מחשבה לסגנון של החברה שבחרה להזמין. הוא נותן לחבר האורח את המרחב להחליט מה עושים, היא מצפה שהאורחת שלה תזרום עם מה שהיא רוצה לעשות ("כי זה הבית שלי").

ושניהם מסתדרים. שניהם מוצאים את מקומם בחברת הילדים. לשניהם יש חברים, שניהם מקדישים זמן לחברים שלהם, שניהם יודעים לייצר קשרים ולשמר קשרים קיימים. מצד שני, לשניהם קשה באותה מידה – לו, בגלל הרגישות הגבוהה שלו לאחרים, והמעורבות הרגשית האינטנסיבית; לה, בגלל הויכוחים והחיכוכים.

חברים הם מקור אושר אינסופי. אני כותבת את זה משני טעמים: ראשית, החוויה האישית שלי - אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי החברים שלי. שנית, רבים המחקרים המוכיחים את האמירה הזו. למרות שחברים הם מקור אושר אינסופי, הם גם מקור לעומס רגשי. עבור האמפתיים – כאב של חבר קשה כמעט כמו כאב פרטי. עבור אלה שהם פחות אמפתיים – נדרש מאמץ מודע להיות חבר קשוב ומבין.

הילדים שלי מבינים את זה. והם כנראה מבינים את זה נכון. כי למרות הרגעים הקשים – הם בוחרים לדבוק בחברים שלהם. כל כך לדבוק בהם, שהם אפילו מוזמנים להעביר פה לילות שלמים.

לילה טוב.