בכרוניקת הנפילה של אנשי מעמד הביניים היה חבוי איזה טריק. באשמת קוקטייל החומרים המאלחשים שבו הלעיטו אותנו, לא ממש הרגשנו את כוחות הג'י של הנפילה. ובגלל שכל כך הרבה אנשים קרסו יחד, וחלקו בו-זמנית את אותו זמן אוויר, היה נדמה שהכל עומד מלכת. תעתוע אופטי שכזה. כאילו מעולם לא מעדנו מעל פי התהום ולא נפלנו עם כל אשר לנו, משרוך נעל ועד חוט, אל ההתרסקות הבלתי נמנעת. אבל אז, כלומר עכשיו, בשבריר ההווה שלנו, קרה נס. קמנו מהעילפון, והפכנו את ההתרסקות ההולכת וקרבה לקראש. קראש במובן של התאהבות. הקוטג' זה קשקוש. זוהי מחאת התאהבות. סוחפת ונוגדת רציונאל. ממכרת. גומלת אותנו מאופיום הריאלטי, מהמגיפה הקולינארית, מהאסקפיזם, מהברחנות אל האקסטרים. מקרבות הגלדיאטורים המחזוריים שאנו מוטלים אליהם שוב ושוב: "הזירה שלכם. שחקו לפנינו. צודו איש את אחיו". מחאת מעמד הביניים היא רגע הישמע ה'טוינג' של שרביט הפיה הטובה, המסיר מעלינו קללה, ומחזיר אותנו אל גלגול הגוף הקודם. או ליתר דיוק אל מעין שלב ביניים. כף קלע עממית שבה מתאספים השבטים, ומנסים להיזכר מה הם הרסיסים האלו. מה היה פה קודם. חומה ומגדל. יצאנו אט. ארץ התן. תקופת הצנע. טלפון חוגה. גבינת חמד. טייפ סוני דאבל קאסט. יונה וולך. אריס סאן. קעקוע שחף מתחילת הניינטיז. ובתוך סיעור המוחות והלבבות הזה מנפים את הג'אנק. אבל עד כה, לא יודעים לברור את כל מה שחשוב, כי כל כך הרבה צריך לאסוף ולשפוך על שולחנו של הארכיאולוג-כירורג של הישראליות. לכל אחד מאיתנו יש הרי פסיפס אחר להרכבה. אז תחת זאת, מה שבוקע מהגרון הניחר זו רק הצעקה: "העם רוצה צדק חברתי". ברור. אבל כל כך הרבה מעבר לכך. אולי לראשונה בתולדות הנוסטאלגיה אנחנו מתרפקים לא רק על מה שהיה - מסיבות כיתה ומדורות מפויחות, ומיני שלגונים שאין היום – עכשיו, לראשונה, מחוגי הנוסטאלגיה הזו מתכוונים אל העתיד. נחלת העתיד. שגם לנו, אנשי שלב הביניים תהיה איזו פיסה שם. "ביבי ביבי ערב טוב ירושלים ברחוב". מעל הקריאות הקצובות הללו מרחף גם צליל עילי. זו המיית לב מבוישת שאינה פונה אל ראש הממשלה, אלא אל מושא הקראש הזה, שבעטיו אכן יצאנו לרחוב: "בייבי בייבי ערב טוב" כמה טוב לראות אותך... כן. הבום הבלתי נמנע של התרסקות אנשי הביניים אכן הפך – הופך בעצם הרגע הזה – לכיכר תסחיף, או לקראש, או לשחרור בר השגה, או השד יודע למה. בינתיים החולות נודדים. הקיץ הולך להיגמר. אחריו חוזרים למי האפסיים, לרוטינה מרדימת החושים. בטח יתרקם לו הסכם ממון חדש עם המדינה. בטח נשיג ניצחון דיאטטי, מלא חצאי תאוות. נכאב את הגעגועים אל מה שהיה הקיץ הזה. בואו ולכתו של האורח הקסום. נקרא לו אוגוסטוס או אוגוסטינה. מה שהדיף פה ריח של רוח נעורים... נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. כשזה יגמר, אני מתפלל שהעם הזה יחליף את הסגידה הפטישיסטית שלו לאלוהי הכסף במשהו אחר. לא יודע במה. אני מתפלל שאנחנו, אנשי הביניים נצליח לעבור בשלום את מבחן הריסוק שלנו. שנצליח להקפיא את מצב הביניים המזכך שאפשרו לנו האוהלים, ויותר מהאוהלים, המחצלות שנפרסו בינות להם. זהו אולי התווך האניגמאטי שבין שני מימדים ששוחרי מדע בדיוני כל כך חולים עליו. שם מתרחשת לפי שעה עבודת הרסטוראציה של המוני החפרנים שנאספו ובאו לאחות סוף סוף את שברי המצב. אני מתפלל שהמטמורפוזה שלנו, של אנשי הביניים תצליח. ימי הזומבי הישראלי תמו. תחי המהפכה.
|