כותרות TheMarker >
    ';

    גאות ושפל

    מחשבות על עיצוב ואמנות, טיפוגרפיה ומעורבות חברתית ופוליטית, אהבה למזרח התיכון, מעט תוגה חורפית, וגם כמה חלומות.

    \"לא זכיתי באור מן ההפקר\" (ח.נ.ביאליק)

    ארכיון

    תמונות מתערוכות הבוגרים 2011

    1 תגובות   יום רביעי, 10/8/11, 04:03

    אהלן,

    לאחר שנסגרה עונת תערוכות הבוגרים,

    אני שמח לצרף לינקים לגלריות בפייסבוק (לחצו על כותרות שמות המוסדות).

    בכל גלריה ישנן תמונות שצילמתי בתערוכות בוגרים שונות.

    בנוסף, אני מצרף סיכומים והתרשמויות מהתערוכות השונות

    כפי שכתבתיהם בשרשור תערוכות הגמר בפורום תקשורת חזותית בתפוז.

    אני מקווה שתיהנו.


     

    שנקר 1

    שנקר 2

    שנקר 3

    שנקר 4

    ''

     

    בתמונה - מתוך פרוייקט טקסידרמיה של דנה זליג

    איזו הפתעה נפלאה.
    יובל סער הגדיר את את המיתוג של אברהם קורנפלד לתערוכת הבוגרים של שנקר - "חגיגה גלקטית מרהיבה".

    תיאור זה בהחלט מגדיר את התחושה שלי לגבי הבציר המשובח של בוגרי שנקר. היה זה כאילו השיל שנקר את האווירה ה"עסקית" שלו, ובניין עלית העתיק את מיקומו בקפיצת דרך או ריחף על סוס מכונף, ונחת בעיר הקודש על קדקודו של הר הצופים.

    הופתעתי לחוות כמות גדולה ומגוונת של פרויקטים האקדמיים המשובחים, שאינם נמנעים ממחקר ומחשבה מעמיקה, מנגיעות בדיציפלינות שונות, וממגע עם אמנות. פרויקטי ה"מיתוג", בלטו בהיעדרם (אני זוכר אחד או שניים), מה שהשאיר יותר מקום לעבודות אישיות/אמנותיות, עבודות התורמות לטיפוגרפיה העברית, וגם לכמה עבודות פוליטיות. היה כיף מאוד להשתקע בספרי האמן של הסטודנטים בקומה השנייה, עוד לפני שהגענו לעבודות הבוגרים. אני חושב שמבחינת תכנון התצוגה, קצת התבלבלתי כאשר תערוכה של עיצוב טקסטיל התערבבה בתקשורת חזותית.

    מה שמדהים הוא גם גודל התערוכה - החלטנו להתמקד רק בתקשורת חזותית, ועדיין מצאתי את עצמי "נזרק" באישון ליל מהבניין על ידי המאבטח המסכן, עם תחושה שלא בלעתי אפילו חצי התערוכה (!) כמעט כל פרויקט קורץ ומפתה אותך במתיקות להגיע ולהשתקע ולהתעמק בתוכו,
    ורוב העבודות מוקפדות ומהוקצעות ברמה מקצועית. תחושת ההחמצה היחידה הייתה שלי, כי לא השכלתי להקדים ולקנות את הקטלוג בתחילת התערוכה.

    אני חושב שמחלקת האינטראקטיב לא ממש הלהיבה אותי -
    אולי זה רק אני, אבל אחרי ארבע שנות לימודים, יש משהו טיפה לא ממצה בפרויקטים של אפליקציות חמודות לאייפד. רוב הפרויקטים עסקו בנושאי פנאי ונתנו תחושה שאמנם אפשר למכור אותם בחוץ, אך אין אמירה ייחודית. את אותו מוצר ניתן היה ליצור בסטודיו בישראל או באמריקה או בצרפת. טוב היו עושים אם היו משתפים את הצופה בתהליך ולא רק במוצר המוגמר והאסתטי שנח לו בתוך המסגרת המעוצבת של מחשב איימק. מתוך התרשמות, אני יכול לומר שבחולון יודעים יותר להציג את הפרויקטים האינטראקטיביים בתור מסגרת של תצוגה שמפתה אותך להיכנס.

    בנוסף, אולי אני לא ממש מבין את הנורמות בשדה הזה (בכל זאת אני בא מכיוון של פרינט), אבל מציק לי שסטודנט לתקשורת אינטראקטיבית מציג פרויקט שאמור להיות אינטראקטיבי - אבל מציג לנו סרטון. אני ציפיתי לאפליקציה שמאפשרת לצופה לעשות בדיוק את האינטראקציה שלשמה נתכנסנו כאן היום. לא הרגשתי גם בחולון וגם בשנקר, שממש יודעים לנצל את המדיום החדש הזה - הרי יש בדיציפלינה הזו אופציה ליצור משהו ששובר מוסכמות, ששובר את הסטטיות של הדפוס, ששובר את המציאות והוא חדש לגמרי, אך אני לא מרגיש שלקחו אותו במוסדות הנ"ל לכיוונים חדשים. התחושה היא מאוד פרגמטית, וזה יפה מאוד למי שרוצה למצוא עבודה.

    היה לי התענוג לעזור ולייעץ לאחת הסטודנטיות, אודין שדמי, המציגה בפרויקט הגמר שלה "סימני חיתוך" מין לקסיקון למונחים טיפוגרפיים עם פירושים ודימויים אסוציאטיביים.

    בעודי מזיע את דרכי החוצה, שבוע נשבעתי לחזור שנית ע"מ לצלם ולחוות עוד מן התערוכה. עכשיו אני רץ להזיע בתערוכת הבוגרים של מנשר, הנפתחת היום במתחם התחנה ביפו ב13:00, ולכן אולי אכתוב עוד בהמשך.

    לשנקריסטים - כל הכבוד על תערוכה מרתקת. קיבלתי המון השראה. :) 


    בצלאל 1

    בצלאל 2

    בצלאל 3

    ''


    בתמונה - כמה מגדירים של בוגרי בצלאל.


    כמו בשנקר, אני חושב שהייתה זו חוויה מדהימה שקשה לעכל בבת אחת (מה גם שהספקתי לראות רק את תקשורת חזותית). הכל מבוצע בצורה מקצועית ביותר, יש גיוון מצויין בסוגי העבודות, טיפוגרפיה - לעילא ולעילא (אפילו שני פרוייקטים של פיתוח פונט).
    רוח המצויינות שורה על בצלאל.

    אני חושב שאפילו השפה החזותית של הפונט או האותיות (בסגנון הגראנג') שנבחרו / עוצבו, לא היו מקריות,ושיקפו את ההסטוריה הטיפוגרפית-קליגרפית של המקום עם רטרו שמזכיר את שנות השמונים. (אשמח למידע בנושא הפונט).
    היה שם מספיק מכל דבר, וכמובן שהתרכזתי בחלק מהעבודות ולא בכולן (אני מודה שאותי יותר מעניינים פרוייקטים ניסיוניים וטיפוגרפיים מאשר איור או אנימציה או [לכאורה] אינטראקטיב)***.
    אני חושב שהיה טוב לו היו מתרכזים בבצלאל בהזמנה שנושאת את הטיפוגרפיה הזו, ולא הזמנה שעיקרה טיפוגרפיה לועזית.

    האינפוגרפיקה בתערוכה היתה בסדר גמור ומילאה את תפקידה כהלכה למיטב זכרוני, אין לי משהו מיוחד לומר בעניין הזה.

    אני מסכים עם מה שכתבו כאן חברי הפורום:
    קשה לי עם העובדה המבלבלת שמערבבים בין עבודות רגילות לפרוייקטי גמר. בשנקר עוד טרחו איזו עבודה היא גמר, אבל לדעתי יש להפריד ביניהם, מכמה טעמים -
    1. בלבול בין השניים יוצר אי הבנה ואפילו זלזול, מכיוון שהצופה מצפה לסוג מסויים של כמותיות ונפח כאשר מדובר בפרוייקט גמר,
    2. אני באתי ע"מ לראות את פרוייקטי הגמר קודם, ואז את השאר בזמן שנותר. בעוד שכמות העבודות יפה ומרשימה, הרבה זמן מבזבזים זמן על עבודה שאינה פרוייקט גמר, והרי נתכנסו לשם פרוייקטי הגמר. תנו לצופה לבנות את סדר הצפייה.

    התצוגה הייתה צפופה בצורה נוראית - נראה שכל הפרויקטים דחפו מרפק אחד לשני, פוסטר יחיד דוחף סדרת כפולות של ספר, אין חוצץ ויש מפריע, הולקה ומבולקה. פרוייקטים של ספרים מתחבאים על מדף תחת פוסטרים מפרוייקט אחר, חלק מהפרויקטים תפסו נפח, אחרים כמעט פספסתי (בד"כ ספרים שאין להם ייצוג על הקיר). אני מבין את הצורך למלא את החלל בעבודות, אך לא כך צריכה להיראות תערוכת פרויקטי גמר.
    אני חושב שישנה מוסכמה לא כתובה שלפיה לכל פרויקט יש מרווח נשימה משל עצמו, ייצוג על הקיר, ולצערי מוסכמה זו די הופרה.

    למדתי מנסיוני הקודם וקניתי קטלוג מבעוד מועד.
    מיכל סהר עיצבה קטלוג מעולה המורכב מגלויות מאוגדות בגומיה שנכנסת בשטאנץ חצי עגול בגוף הגלויות. את הגלויות מכסה חבר או חצי מכסה. הבחירה בגלויות מקשה על הדפדוף, אבל אם יש לאספן אומץ, הוא יכול לתלות אותן בתור השראה על משטח שעם, מה שמוציא את העבודות מ"כלא הספר שלהן".

    הרושם שלי הוא שיש הרבה סטודנטים שלא מפחדים לעצב ספר, ועל כך היה לי ויכוח עם חבר טוב שנסעתי איתו לתערוכה - הוא טוען שספר הוא עבודה לא לגיטימית לפרוייקט גמר, כי אי אפשר להתעמק בו כאדם שבא לצפות או כמרצה שעושה ביקורת. אני לא מסכים, מכיוון שכמות ההתעמקות הדרושה לעיצוב ספר, הצניעות שבהעברת המסר דרך הטיפוגרפיה, הבגרות של לדעת מתי להתבלט בעיצוב ומתי להיות שקט להעביר את המסר, כל אלה הם דרישות מעולות לאדם שרוצה ליצור פרוייקט עמוק.

    אני חושב שהרבה מהפרויקטים מדגימים לצופה שאנשים שונים עובדים על פרוייקטים זהים או נותנים פתרונות זהים לאותן שאלות, ולכן ככל שאני לומד על כך, אני פחות מרגיש שגנבו לי ואכלו לי. ובנוסף - הרי עשו הכל כבר בצורה זו או אחרת, ולכן אנחנו יכולים פשוט לוותר על היצירה, או פשוט להמשיך "להילחם" ולנסות ליצור ולומר משהו שרק אתה יכול לומר.

    קשה לי כרגע להצביע על פרויקט שאהבתי יותר או פחות,

    אני זוכר לטובה את עיצוב הפונט "חול" מאת דביר איסק. הפונט לכשעצמו מרשים, אבל עדיין קשה להתעמק. הבעייה היתה עם התצוגה -
    ממש לא מספיק לי לראות פוסטר של פונט חדש - התהליך חשוב לי יותר, וחבל שלא הוצג התהליך על הקיר. בנוסף, היה אפשר ליצור ספר שמתעד את התהליך, שימושים אפשריים, פוסטרים אחרים, פוסטרים ללקיחה וכו'. באופן כללי יש איזו הקפדה של סטודנטים בשנקר ובצלאל שלא לשתף בתהליך, וחבל.

    חדר המבואה (אני לא יודע איך קוראים למקום הזה) מציג סדרה של כרזות מעניינות ל"פסטיבל" בשקל. ראיתי שם כמה פתרונות טיפוגרפיים חדשים ומעניינים ומג--וו-ני-ם ללוגו של הפסטיבל, כגון ליגטורות, אותיות בצורת טושים, אותיות Fאנקיות, אותיות רוקדות.

    מאוד נהניתי מפרוייקט "מחאה יומית" של עדי טקו, המייצג 53 ימים של מחאה, בכל אחד מהם הופק מעין איור מחאתי בעל שפת רחוב/קולאז' ייחודית. לפרוייקט יש ייצוג בספר, בחולצות, בפוסטרים על הקיר, ובאתר מעוצב.
    הדימויים אמורים להיות מודפסים ותלויים במרחב הציבורי (אולי כמה תמונות להדגמה היו מתאימות) ומכילות מעין קוד.
    הקוד באתר מאפשר להוריד את הדימוי היומי ולהפיקו באמצעים ביתיים.

    יואב לביא (אאל"ט בשם) עיצב ספר וכרזות כהומאז' לשירתו של בוקובסקי (מתורגם לעברית). אני פחות התלהבתי מהספר בגלל הגימור שלו, אבל הכיוון החומרי שאפשר לראות בדימויים ובהדפסת זירוקס, מאוד נכונים לבוקובסקי ועל כך מגיעה לו נקודה.

    ירון שטיינברג מציג את "מוח/עיר", מיצג מרשים בקצה המסדרון של קומה 10, המראה עיר קרטונים שמזכירה פאבלה ברזילאית, מעוצבת בחלל החיצוני והפנימי כמוח ענק, מה שמדגים את המורכבות של המוח האנושי ומפתה "להכנס אליו". מסך צנוע בפינת החדר מראה סרטונים שצולמו "בעיר", המדגימים רגשות ומחשבות.

    ראיתי כמה פרוייקטי מגדירים בתערוכות האחרונות, תופעה מעניינת שמצביעה על רצון לפרק לגורמים את המורכבות החברתית-ישראלית, לנתח, לעצור לרגע ולהבין מעבר לסטיגמות, או בעזרתן.
    והתוצאות הן ברמות מעורבות. מצד אחד מדובר באוספי אינפוגרפיקה מרשימים, שאני מניח שמצליחים להעביר מסרים מורכבים, והם מעידים על רמת עומק המחקר של הסטודנטים, ומצד שני מדובר באוספי אינפוגרפיקה מרשימים, שגורמים לך לתהות אם הסיבה לעיצוב ה"מגדיר" היא לשם העברת המידע+/מסר, או לשם היופי האינפוגרפי.

    האם "דור המגדירים" סוגד לאסתטיקת האינפוגרפיקה (כפי שהגדיר חבר הפורום גיא מם - העדפה שרירותית וברירת מחדל של שפה ווקטורית)? או שמה הצליחו הסטודנטים להשתמש באינפוגרפיקה, ששפתה הגרפית יכולה להעביר מסר בפני עצמו - כלומר האם בחירה בעיגול או משולש ובשפה ווקטוריים היא לא שרירותית מידי? או שהמסמן צריך לסמל את המסומן?


    בבצלאל אפשר לראות כמה פרוייקטי מגדירים, ולכן נגדיר אותם בתור קבוצה:

    1. "המגדיר דוסים" (ספר) של משה קקון,
    2. "מגדיר החרדה הישראלית" (2 כרזות) של רון זלמן,
    3. "אטלס ישראל" של אחוה כהנא (פרוייקט מרתק ועשוי כהלכה).ואפילו "עיצוב גרפי בישראל" (ספר) של הילה לביא (למרות שאפשר להתווכח אם מדובר במגדיר מעצבים ישראליים עכשוויים או לא).
    4. "מגדיר מילים לניב הצבאי" של יהונתן קינן,
    5. "מפת ספרינגפילד" של משה קקון.
    6. "מילים בעם" של ליאת זלדס


    אחי הקטן קרא את מה שכתבתי, ומתוך שיחה ושאלנו ביחד -
    האם העיסוק הוא באינפו או רק בגרפיקה?
    האם המגדיר מגדירים מגדיר את עצמו יותר מהמוגדרים?

    עבודה אינטראקטיבית אחת שעניינה אותי נקראת "מפוינטים לפיקסלים", של עומר זיו.
    אתר אינטרנט צנוע (ומורה נבוכים) שדן בהבדלים שבין עולם הדפוס לבין עולם האינטראקטיב.
    שווה לבדוק את זה אם אתם כמוני, מעצבי פרינט שנתקעו בתקופת האבן ומתקשים במעבר לעולם העתיד.
    מתוך הגלוייה בקטלוג התערוכה, אפשר לראות וידאו של דפדוף בספרון מודפס בפונט הדסה
    שעליו כתוב "האם וידאו של דפדוף בספרון מודפס הוא הדרך היחידה להכניס את הדסה לאינטרנט?"
    נקודה למחשבה. את התשובה אני משאיר לשאר הצופים.

    אני זקוק לקפה, מקלחת, שינה, אוכל.
    אבל ההתרשמות הכללית שלי היא שמדובר בחוויה מוצלחת מאוד. המקום שוקק ביצירתיות ומקצועיות, באיזון הנכון של היין והיאנג של המקצוע שלנו. זה פשוט משובח שמוסדות כאלה יודעים את מקומם הרם מצד אחד, אבל עדיין שואפים להוכיח את עצמם כל פעם מחדש.


    *** אני משתמש בביטוי "לכאורה" אינטראקטיב. אמנם אני מודה שאני לא הקדשתי מספיק זמן להתעמקות, אבל במקרים בודדים שבהם התפתיתי להתעמק בעבודה אינטראקטיבית, גיליתי שמדובר בסרטון לא אינטראקטיבי בעליל של מה שאמור להיות אינטראקטיבי. ולכן אני לא רוצה להכליל, אבל כפי שאמרתי מקודם, אני עדיין לא מבין איך עבודה "אינטראקטיבית" יכולה לנגוד את המילה המגדירה אותה. אם סטודנטים למסלול תקשורת חזותית-פרינט יכולים להפיק כל מיני מוצרים, החל מאריזות וספרים וכלה במיצגים החורגים מתחום הלימוד שלהם, אז גם סטודנטים לעיצוב אינטראקטיבי יכולים ללמוד תכנות ולבצע פרוייקטים שלהם.

     

    חולון

     

    ''

     

    בתמונה - מתוך "ירושלים העיר הבינלאומית" של תמר רוט.


    ההתרשמות הבסיסית שלי הייתה טובה. אין ספק שחולון הצליחו ויודעים להרים תערוכה מושקעת, מוקפדת, ומקצועית. ההחלטה הייתה לשלב את התערוכה של אנימציה, אינטראקטיב, וחזותית, והתוצאה הרגישה מאוד מגוונת ונכונה לתקופתנו. ציון לשבח מגיע לסטודנטים שעמלו על האינפוגרפיקה ועל העיצוב האחיד.
    עד שסיימנו את כל התערוכה על ארבעת קומותיה, הרגשנו את הרגשת הסיפוק הדומה לכיבוש מוזיאון גדול בסופו של יום.

    יש בהחלט כשרון. אין ספק שרוב הסטודנטים ישתלבו בצורה טובה מאוד בתעשייה, ונראה שלכך מכוונים אותם, ובכך המוסד הצליח. כמובן שהיו בנמצא עבודות שלא עניינו אותי, אך אני לא זוכר פרויקט גרוע. רוב העבודות נטו לכיוון המיתוגי-מסחרי, אחרות לכיוון אישי, ושתיים שהיו בולטות (למרות שאני לא מסכים עם המסר) על ידי הבחירה במסר פוליטי משונן (ועל כך אוריד את הכובע).

    אני חושב שמבחינת ביקורת אישית לא ממש מצאתי מה שחיפשתי.  לטעמי (הצר מאוד), הבעיה היתה עודף פרגמטיזם ופונקציונאליות.

    אז מה היה חסר לי בעצם?
    ובכן, נראה שהעיסוק האקדמי בצד הפיתוחי של הטיפוגרפיה העברית לא מצא ביטוי בעבודות הגמר. בנוסף לשימוש לא נחוץ באנגלית בפרויקטים מסוימים, האוריינטציה היתה איורית-מסחרית. לא היה פרויקט אחד שניסה לפתח את הטיפוגרפיה, שעסק בטיפוגרפיה. אני יודע - אני חולם בהקיץ, זה עיסוק למעטים ומשוגעים,  אבל אני מאוד רוצה לראות פרויקטים שכאלה. השפה שלנו משוועת לפיתוח וגילוי.

    חסרו לי המעוף והפרעוּת שהאקדמיה מאפשרת - את ההיתכנות לפרויקט שהוא לא פונקציונלי, שהוא מעיד על המחשבה הרחבה של יוצרו.
    קשה לי לומר שיצאתי עם השראה או איזה גוון ירקרק של קנאת סופרים.

    שוב כל הכבוד לסטודנטים ואני מאחל לכם הצלחה ענקית שם בחוץ.
    ירונימוס.

    נ.ב. אני תוהה אם הזעה היא מאפיין חובה בכל תערוכת בוגרים.

     

    מנשר

    ''

     

    בתמונה - מתוך "מילים אבודות" של עדי אברמוביץ'.


    אני כותב את הביקורת הזו לאור הביקורת שכתב יובל סער על תערוכת הגמר של הדור שלי (2008) במנשר. אז היינו ערב רב, פליטי אסכולה-מימד, קאמרה אובסקורה, וסטודנטים של מנשר שהצליחו להגיע לקו הגמר למרות כל הקשיים.
    כיום, הבוגרים הם (אם אינני טועה) הדור השני או השלישי של סטודנטים עם "דם מנשרי טהור", ואני חושב שישנה התקדמות איטית ומתמדת לכיוונים טובים.

    התערוכה התקיימה במתחם "התחנה" שביפו, בקומה העליונה של אחד הבניינים, שיצרו סביבה בה הטמפרטורה גורמת לכור המצרף של דנטה להיראות ולהרגיש כמו יום אביבי נעים.

    בכניסה הוצב מעין ארגז קרטון עם הכיתוב "תערוכת בוגרים מנשר 2011" ועם סמלים שלקוחים מארגזי קרטון. בתוך הארגז היו מסכים שהקרינו וידאו על העבודות עם אוזניות, ומחוצה לו נבנו מדפי קרטון עם הזמנות מודפסות. העיצוב העביר את התחושה של מעבר מחיים סטודנטיאליים לחיים "בחוץ".

    היה ממש מרגש לראות את החבר'ה שהכרתי עוד מזמן לימודי במנשר, מסיימים וממצים את הפוטנציאל שלהם. אני רואה שישנה נטייה משמעותית של הסטודנטים לכיוונים של איור, וייתכן שהמצב עדיין לא מאוזן בשל כך. אחרים מציגים נסיונות בוסריים למיתוג, וביניהם ישנם פרויקטים שבהחלט מעזים לגעת ברב-תחומיות בנושאים כגון קולנוע (עריכת קליפים ותשדירי מחאה), שיפור חברתי, אופנה, ואמנות. הפלוס הגדול של התערוכה היא הנסיינוּת (אקספרימנטליות) שמציגים חלק מהסטודנטים.

    טל שמעוני יצר את פרויקט "קולקטיב בתל אביב" המעניין, שעושה שימוש בפתקים נדבקים על מנת לקדם קהילתיות ושיתוף במרחב העירוני, ובכך הוא בין הסטודנטים המעטים שיוצרים פתרונות אפשריים לשינוי חברתי.

    אור ענבר יצרה את "בפברואר כדאי לקנות פילים" , פרוייקט של איור תלת מימדי, סדרה של אובייקטים שנוצרו בהשראת הטקסט בעל אותו השם מאת יואל הופמן. התוצאה מסקרנת ובעל שפה ייחודית מאוד, אך אני חושב שחרף הציטוטים המודבקים ליד האובייקטים, הטקסט המקורי קצת נעלם בין הייצוגים הפלסטיים שלו.

    איווי טובולסקי יצרה את "המדריך ליהודי", חוברות אינפוגרפיות המפרקות ומפשטות (אך לא לרעה) נושאים יהודיים על מנת להפוך את הידע היהודי ליותר נגיש. אני חושב שהתוצאה מוצלחת ובהחלט יכולה להצליח "שם בחוץ". החוברות מחולקות לפי קשת צבעים וגורמות לצופה להתפתות לקחת עותק (כפי שעשו רבים מן המבקרים שיצאו מן התערוכה עם חוברות "המדריך ליהודי" תחת זרועותיהם. יש לפרויקט הזה חשיבות לגרום לישראלים להיפטר מן הבורות ולהכיר את התרבות היהודית, שהיא הבסיס שעליו הם עומדים.
    עם זאת, אני מרגיש שהתצוגה לא הלכה עוד צעד קדימה מעבר לפרקטיות הישירה - נוכחות יותר גדולה של תמונות ומוצרים על הקיר הייתה עוזרת (למשל כפולות או פוסטר וכיוב').

    פרויקט מעניין בשם "מילים אבודות" מציג מעין מעבדה הסוקרת תופעות של מילים או טיפוגרפיה בעלי חיוּת טיפוגרפית (באופן שמזכיר את הביו-טיפוגרפיה של עודד עזר). נעשה כאן מאמץ רב לשתף את הצופה בתהליך של הבשלת או היווצרות מילים באופן שגם מחייה אותן אבל צורה שמדגימה את האופי שלהן. אפשר לראות מילים מרחפות להן בצנצנות נוזל שקוף, או מילה אחרת גודלת באופן אורגני על מצע (אני מעדיף לא להרוס ולספר את הכל) ועוד תופעות מרתקות. אני לא בטוח אם אני זוכר נכון, אך לא היה שום ספר שהציג את הניסויים, והפרויקט התמקד רק בתצוגה.

    טל סלע יצרה את "אי", ספר מאויר המציג הצצה לעולם בלתי מוכר, על עושרו הזואולוגי. הספר מציג ניתוחים ורישומים "מדעיים".

    יעל זר-ציון מציגה את "נוף לובש צורה" - פרויקט שלוקח את הצטברות החומרים הגרפיים של הציביליזציה המערבית ומנסה להחזירו לעולם הפונקציה - במקרה זה - עולם האפנה. זר-ציון מחזרה חומרים כמו ניירות וגומיות על מנת ליצור פריטי לבוש (אפשר לציין לטובה את החזייה הטיפוגרפית שעשויה מאותיות גזורות), גם יצרה חוברת אופנה המסקרת את המחשבה מאחורי הפרויקט ואת הפרויקט עצמו. אני מסכים עם התפיסה הרב תחומית, ומשבח את יעל על החלטתה ליצור פרויקט שכזה. בנוסף, אני מרגיש שהביטוי של ה"תקשורת החזותית" קצת עמד בצילו של הביטוי האופנתי.

    עומרי אבן זיו שמואלסון יצר את "הדיסלקט" - סדרה של כרזות וספר המתמקדים בתחושות ובתגובות הנובעות מלקויות למידה שונות. הפרויקט מאפשר לצופה להיכנס לתוך התסכול של הלוקה בלקויות הלמידה.

    דנה שפיגל עופר יצרה את "club 27", פרויקט המוקדש למוזיקאים רבים כמו ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וקורט קוביין - כולם מצאו את מותם בנסיבות טראגיות בעודם בני 27.
    לכל זמר מוקדשים קלפים מאוירים, וכל הקלפים מוצגים על שולחן ועל גולת הכותרת - מגדל קלפים ענקי, מרשים, ועדין הממחיש את שבריריותם של חיי האמנים ואת הפנטזיה לנסוק אל על - בחיים או במוות.

    באופן כללי התחושה היא שחזותית מנשר היא מגמה שעדיין מחפשת את עצמה, עדיין לא השכילה להבין ולהבליט את היתרון שלה כמגמה במכללה שנחשבת "העוף המוזר" או "הכבשה השחורה" של מכללות העיצוב בארץ.

    למרות זאת בהחלט מרגישים את הניצנים לכך בתערוכה הזו.

    אבל על מנת לעמוד כשווה בין המוסדות האחרים, ועל מנת להיות בעלי אמירה ייחודית באמת, על מנשר להגביר מהלך ולהיות יותר מודעים ופעילים לכיוון הקצוות (הפרינג'יוּת), לביטוי הגרפי והמיתוגי של חומרי המכללה, ואף להגביר את כמות הפרויקטים המוצגים - קרי את מספר הסטודנטים.
    לדעתי - עליהם להשתגע אף יותר.

    כל הכבוד לסטודנטים של מנשר ובהצלחה שם בחוץ.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/8/11 10:30:
      תודה!