אח קטן, זה בטח משהו שמאוד קשה לעכל.

אני מקווה שאת מצאת דרך להיות חזקה ולהמשיך לחיות כמו שצריך לחיות, עם הזכרון- אבל לחיות באושר. אין איך להתחמק מגלי הכאב שלפעמים באמת מציף ועולה, אבל גם זה בסדר, מותר להיות עצובים, זה רק סימן שאנחנו חיים.

תשמחי על החיים שהיו לו.

עכשיו הוא גם חלק מתודעתי. אחשוב עליו בימי זכרון.

היום 7/1/2008, שלוש שנים למותו. בזכות הפוסט שלך, ששיתף גם זרים גמורים בזיכרון ובכאב, יש עוד מישהו שזוכר את אחיך ביום השנה.

לוקח לי הרבה זמן להגיב לתגובות בפוסט הזה. כל תגובה מחזירה אותי מחדש ליום הזה.

והתגובות שלכם מרגשות אותי תמיד.

הטיימינג היום מאוד מיוחד עבורי. אתמול היה אירוע של הכנסת ספר תורה לזכר אחי בבית הכנסת של ההורים שלי. היה מאוד מוזר לי האירוע המשמח הזה שאנשים רוקדים בו ברחובות ומכניסים את התורה כאילו היתה חתן וכלה לחופה - ובפועל אין חתן וגם לא חתונה...  

תודה רייכל ופלורה

ותודה לך el-greco -אתה צודק,  ההורים שלי מטופלים על ידי משרד הביטחון ועל ידי משפחה אחת - ארגון שעושה עבודה מדהימה עם משפחות שכולות.

תודה רבה

אומרים שהנחמה מן השמיים, כי אנו האנשים עקרים מלנחם.

אפשר רק לחבק את כל הטוב שזכינו לו לזמן קצר מדי, להתעטף בזכרונות המתוקים, ולבנות חיים.

ועוד מהמיית לבי- זו לא בושה להעזר באנשי מקצוע. בפרט להורים, שלהם מעטה הנחמה במיוחד. 

עידית יקירתי,

כמו אגרוף בבטן, הפוסט שלך.

איך מוצאים כח אחר כך?

שלא תדעי יותר צער.

פלורה

מוזר. אני באתר הזה בערך פעם ביום (בקפה), ודווקא בחיפוש בגוגל, אחר האתר של חברי הטוב, יקירי, ידיד נפשי, אליאל בן יהודה, שנהרג במלחמה האחרונה, הגעתי לבלוג הזה (בגלל ששמו הוזכר בתגובה של יאיר אולמרט).

וכך, במעברים בין כתיבתך, לבין תמונות חיות כל כך של אליאל, ברז הדמעות נפתח. והבכי, הפעם, על יוסי ואליאל.

מצטערת כל כך, ויודעת שמילים לא באמת נותנות נחמה. ובכלל, מה כן?

צטט: ענתיכ 2007-04-29 21:24:29

דמעות...

איבדתי את אחותי הקטנה לפני קצת יותר משנתיים, בנסיבות לגמרי אחרות, אבל הכאב אותו כאב.

היא היתה קטנה ממני ב- 12 שנה, וגם אני גידלתי אותה. הייתי לה ממש כמו אמא.

ואני יודעת שאין מילים מנחמות,

אבל אני חושבת שטוב שסיפרת,

שעוד אנשים מכירים אותו קצת דרך הסיפור שלך,

ועוד אנשים יזכרו את השם...

 

רק למשמע 'אחותי הקטנה' עולות לי דמעות בעיניים. הכאב הוא באמת אותו כאב.

מבינה לליבך ומשתתפת בצערך.

taya - זאת הזדמנות להודות גם לך על תגובה שריגשה אותי מאוד.

דמעות...

איבדתי את אחותי הקטנה לפני קצת יותר משנתיים, בנסיבות לגמרי אחרות, אבל הכאב אותו כאב.

היא היתה קטנה ממני ב- 12 שנה, וגם אני גידלתי אותה. הייתי לה ממש כמו אמא.

ואני יודעת שאין מילים מנחמות,

אבל אני חושבת שטוב שסיפרת,

שעוד אנשים מכירים אותו קצת דרך הסיפור שלך,

ועוד אנשים יזכרו את השם...

הפוסט הזה נגע בי בעוצמה, כך שלקח לי כמה ימים להגיב עליו.

אני דור שני לשכול . כן. יש גם דבר כזה , דור שני לשכול.

אמא שלי איבדה את אחיה ב 56 מאש כוחותינו בקרב על אבו עגילה.

אני נולדתי לתוך תהום של עצב.

גם אחי ואחותי הם דור שני. כל יום עצמאות עבורנו הוא סיוט. כולם שמחים ואנחנו עצובים כי אמא שלנו עצובה. את הדוד לא היכרנו.

אמי טוענת שזה לא נהיה קל עם השנים. הגעגוע רק גדל.

קבלי חיבוק וירטואלי.

אחותי הקטנה, סטודנטית לאמנות, עשתה מיצג בו מדים שהסתובבו בחדר קיבלו שמות של חיילים שנהרגו. בדיוק כמו השמות שציינת שבתוך השכול הכללי, קיבלו פתאום פנים ושם.

ואת אותן שורות משירו של מוטי המר רשמו חברי הצוות של יוסי בערב הזיכרון שעשינו לזכרו. ואני רואה את העצב בעיניים שלהם על האובדן ואני רואה בכל אחד מהם קצת מיוסי.

תודה לך

שוטטתי אצלך בפרופיל שלך ובסוף (אולי בשיא) הגעתי לפוסט הנוכחי. קראתי לאט (כיוון שהלכלוכית האפילה על הראיה שגם כך כבר צועקת "לך לאופטומטריסט") ותוך כדי הקריאה עלו בעיני רוחי דמויותיהם של חברי מהמחלקה בגולני יוסי אליאל מכפר תבור שנהרג בבופור, של אחיינו אליאל בן יהודה שלא זכה להכירו ונהרג במלחמה האחרונה בלבנון, של אחיין אהוב של אישתי, אייל שכטר, שנקטל מצרור מ.א.ג בתרגיל מסכם אליו התנדב בחופשת השחרור, של יוגב עוז ממושב אמונים שאת ההודעה על מותו בתאונת דרכים (שבועות ספורים אחרי שניצל מתאונה מבצעית שפורסמה) קיבל אביו חזי בעודנו משוחחים במשרדי (בו הוא עבד). שייחזרתי את הרגע בו פניו של חזי הלבינו, האפרכסת נשמטה מידיו, את מבטו המתחננן אלי שאגיד לו שזה לא נכון ולא יכול להיות, את הנסיעה המשותפת למושב אמונים ואת ימי הזיכרון הרודפים זה את זה מבלי לתת מרגוע לנפש. נזכרתי ביום בו הלך מאיתנו ניר (נירצי) לנדסמן, בנה של ידידתי טלי שנהרג אף הוא בתאונת דרכים בהיותו חייל ולזכרו הוקמה עמותת "צעיר לנצח", והשורה ארוכה, ארוכה ובלתי נתפסת. חזרתי והבטתי שוב ושוב בתמונתו של העלם יפה התואר, יוסי אחיך.

 אין מילים ואין נחמה רק אצטט ממילותיו של מוטי המר (שירה המפורסם של חווה אלברשטיין):

"כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי

ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו

ריקמה אנושית אחת  חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעמנו 

משהו מת גם בנו"

יהי זיכרו של יוסי ברוך. 

קראתי. פעמיים.

תודה לך אתי - ריגשת אותי.

ואמיר - לא הכוכבים חשובים. העובדה שקראת חשובה לי. תודה.

רציתי. אין לי כוכבים מהסוג הדרוש

עידית יקרה,

כואב, כואב, כואב....

לפני 5 שנים התחלתי בדרך של לימודי ימימה - או בשמם הנוסף, חשיבה הכרתית.

ימימה כבר לא בחיים ולפני 5 שנים מעטים מאוד נחשפו למילותיה החכמות והמדוייקות.

היום 5 שנים אחרי, הידע שהעבירה רק מתעצם.

ומאותה נקודת מבט, אני בוחרת לנחם אותך בכך שאתם תמשיכו בדרך השמחה

ותעצימו את נוכחותו של יוסי, גם בקרב אלה שלא הכירו אותו.

בקרבנו, שנחשפנו לפוסט הוא כבר קיים ואהוב.

והפוסט הזה - הוא הצעד הראשון.

חיבוק חם ותומך,

אתי

חברתי היקרה, ליבי איתך. קראתי בדמעות את הפוסט.

כאשר נפגשנו וציינת ברבע משפט בהקשר למשהו אחר כי את ממשפחת השכול חשבתי ביני לביני את מי איבדת. אומנם חייכת ונראה היה שחיכית כי מישהי תפתח בשאלה "את מי איבדת", אבל, כולנו עברנו הלאה לנושא הבא מבלי להתייחס. חשבתי על זה כמה שניות נוספות והחלטתי שלא לשאול.....

מישהו כבר ציין כא כי הוא נותן כוכב במקום נר. כך גם אני.

היה לך אח רק שלך. עכשיו הוא כבר האח של כולנו.

נשיקות.

תודה יפית.

אני לא כותבת הרבה ואת הפוסט הזה כתבתי מיד על המחשב במערכת של הקפה, בלי לקרא שוב ובלי לתקן - זה כנראה היה אצור בבטני כל כך הרבה זמן שזה היה חייב לצאת. כמו שהיה אז, כמו שאני זוכרת. תודה לך על התגובה שלך.

מוזר.

אני לא מכירה אותך והגעתי לפוסט הזה באקראי לפני דקה וחצי.

אני יושבת עכשיו ופשוט בוכה.עם דמעות וטישו וכל המסביב.

בכל כך מעט מילים הצלחת להעביר את תמצית החוויה והכאב.

בעזרת השם מקווה שילדייך יעניקו לך רק נחת ואושר מכאן ואילך!

יפית

מבעד לדמעות שמטפטפות לי על הלחי אני כותבת לך ושולחת חיבוק גדול מאד. כשהיינו אצלך, נתקע לי המבט על התמונה שעמדה בצד ליד הטלוויזייה. קיוויתי מאד שזה לא מה שאני חושבת, עכשיו כשאני מבינה שכן אני יכולה להבטיח לך - הוא כל כך חי בקרב כל מי שקרא את הפוסט הזה, הסתכל בעיניים שבתמונה והרגיש כל נים מתרחב בתיאור המפלצתי של בית החולים. תודה שכתבת, שמחה שאזרת אומץ, שולחת לך חיבוק גדול וחם (עטוף בפימו ועיסות נייר) כי מה שהכי מדהים אותי אצלך (מהיכרותנו הקצרה מאד יש לציין) זו הויטליות המוחלטת שעכשיו אני מבינה עד כמה היא לא מובנת מאליה. יש בך משהו מדבק, מחייה ומאיר - אני בטוחה שחלק גדול מזה הוא בזכות יוסי.

יוסי - תודה לך. אני מצטערת שאתה יכול באמת להבין מה זה אומר לאבד אח - הלואי וזה לא היה דבר שיש לנו במשותף. אוהבת את השם שלך :)

ישי - אמר לי מישהו שחווה שכול - שבעצם העולם שהיה קודם נגמר ונולדת מציאות חדשה. בשלב מסויים אנחנו לומדים לחיות אותה, להתמודד איתה, לא בהכררח לאהוב אותה אבל מתרגלים אליה. העולם שהיה קודם לא יחזור, אבל מה שיש עכשיו חשוב לי מאוד.

תודה לכל המגיבים ותודה גם לאלה שלא. אני שמחה שקראתם על יוסי, שמחה שעכשיו גם אתם תוכלו לחשוב עליו ולזכור אותו, קצת.  

איך פתאום הרבה דברים התגמדו לי

בגלל שעשית לי עצוב

אוף כמה עצוב.

חיבוק.

החיים לעולם לא יהיו שוב אותו דבר. ואיך אפשר למלא את החלל.

אולי הילדים הם אלה שמכריחים אותנו להמשיך ולחיות, לשמוח, לקוות, לבנות ולאהוב. אולי בהם נחפש איזו נחמה.

רמזת לי, אמרת, אבל אין כמו לקרוא.

קחי כוכב הזדהות,

מקווה שחלק קטן מהמועקה השתחרר.

לשתף זה עוזר. תמיד.

אין מילים, תודה ששיתפת!

תודה גפן - בדיוק מה שאמרת - זה כל מה שרציתי. תודה.

ויינון - תכתוב, תכתוב על חדשנות. תמיד יהיה לי מקום עצוב בלב, אבל אני אוהבת לחיות ולשמוח ואוהבת חדשנות ואוהבת לקרא מה שאתה כותב :)

כואב....

עידית

עד שקראתי יוסי לא היה קיים מבחינתי, ממש כמו עוד מיליארדי אנשים חיים אחרים המסתובבים בינינו. טוב שכתבת.

כי במובן מסוים נתת לו קיום בשבילי, בסיפור שלו ושלך.

הי עידית,

רציתי לכתוב איזה פוסט או דיון בנושא חדשנות ואיכשהוא הגעתי לפוסט שלך ועכשיו אני לא יכול.

כל הכבוד לך על היכולת לשתף ולחלוק את האובדן. אני משתתף בתחושה שמעתה יוסי נמצא אצל כל אחד מאיתנו.

מדהים איך אנשים מצליחים למצוא את הכוחות להמשיך לחיות, להתגלגל, ליצור ולחדש אחרי אסונות שכאלו.

תודה ושלא תדעו עוד צער.

ינון

תודה רבה לכולכם על המילים החמות והמנחמות.

מצטערת שאני לא מגיבה אישית לכל אחד - אין לי מה לומר פרט לתודה.

ההורים שלי קפצו לבקר והלתבטתי אם להראות להם את מה שכתבתי ואת מה שכתבתם אתם. לא היה לי אומץ, בינתיים.

אבחנה מדוייקת מאוד, המקום היחיד שאת לא רוצה להתקבל בברכה ובפתיחת דלתות דומת הוא בית החולים.

אומרים שיודעים כשקורה משהו רע, כנראה שבאמת יודעים, כואב כואב כואב.

צר לי כל כך.

 כשאחי הקטן נפצע קשה בטיול של לפני הצבא , הדבר היחיד שאמא שלי לא הפסיקה להגיד זה תודה לאלוהים ולג'יפ שפגע בו, על הפציעה הקשה שמחקה את כל החלומות על קרבי ,

אני מכירה את הפחד והכאב הזה בבטן אבל לשמחתי לא יכולה אפילו לתאר את גודל הכאב,

את לא תשכחי, אף פעם, וכמו שאמרו פה לפני, טוב ששיתפת ואנחנו פה גם נזכור טיפה,מקווה שזה טיפה טיפה עוזר.

חיבוקים חמים

ואני רוצה להוסיף שמאז ראיתי את התמונה של אחיך בגלריה שלך הפנים היפות שלו לא יוצאות לי מהראש. וגם לא חייו ומותו.

שבתשלום.

עידית יקרה. גופו של יוסי אמנם נדם אולם נשמתו הטהורה הינה נצחית ודווקא חיה לה בעולם נעלה הרבה יותר מהעולם הזה שבו אנו חיים. נשמתו של יוסי מצויה בנשמתך והנכם קשורים

לעדי עד. איתך חברתך  טליה. 

מביטה- באמת באופן מוזר גם עבור ארגונים של משפחות שכולות אני לא חלק מקבוצות המשפחות השכולות (ככה זה כשאת נשואה ומעל גיל 30). אבל אני הייתי אחותו הגדולה וגם קצת הורה שלו, קצת.

טליה ו MORO תודה, ריגשתן אותי.

ראיתי היום בידיעות אחרונות מודעת אבל שאני רואה כל שנה באותה פינה בעיתון - למי שרוצה לראות, עמודי החדשות עמוד 9 מילה שמאלית עליונה - סמל אמיר אנדרי גרעיני שנפל בשנת ה-22 לחייו לפני 37 שנים. כל שנה אני רואה את מודעת האבל, כל שנה התמונה לא משתנה כי המתים נשארים צעירים ומשפחתו בנתניה כל שנה מפרסמת את המודעה, כדי שיזכרו, כדי שלא ישכחו. כל שנה את רואה את המודעה עם האיש הצעיר הזה, שאם היה בחיים היה עתה בן 59, אולי כבר סבא לנכדים, ובתמונה נשאר צעיר בן 22 לנצח.

אינני מכירה את המשפחה אבל כל שנה, כשהמודעה מתפרסמת, אני חושבת עליהם. ואין נחמה.

עידית - כואבת איתך ועם משפחתך את כאבכם.

• עצוב עצוב כל כך. האובדן קשה מנשוא, במיוחד כשמדובר בנער צעיר שלא חווה עוד את החיים.
• גרמת לי לבכי.

תיאור מצמרר של אמת קורעת לב.

הרבה שומעים סיפורים על הורים וילדים שאיבדו, פחות נחשפים לסיפורי אחים ואחיות.

מאחלת לך שהחיים ילמדו אותך ואת בני משפחתך לחיות במקביל ועל אף העצב והאובדן.

תודה איה

גם אני אוהבת אותך ו

אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל רק שתדעי שאני זוכרת את יוסי באופן יומיומי. ובכל יום שישי בסביבות השעה חמש אני משחזרת שוב את הסיפור שלך, את ההודעה וכל מה שהגיע אחריה.

אוהבת אותך ותמיד זוכרת

איה.

תודה אודי - אצלי, לדבר על זה ולראות את התמונות של יוסי עוזר לי להתמודד ולהרגיש שהוא עדיין נמצא איתי. מקווה שגם אתה לא תדע עוד צער.

אסתי- ריגשת אותי מאוד. זה מוזר הצורך הזה שלנו להנציח  אחרי שאיבדנו מישהו קרוב. אני מקווה בכל ליבי שאת צודקת.

ועוד משו קטן שהוא לא מנחם אבל...

עם המילים שלך והתמונה והרגש שהעברת, הוא כבר לא מת. לא לגמרי כי חלק ממנו נמצא עכשיו בתוך כל אחד מאיתנו שקרא וראה את התמונה והצטמרר...

אני מבין לליבך.

גם אני עברתי חוויה דומה לפני מספר שנים. אני עדיין לא מצאתי את הכוח לשחרר אותה לאוויר.

שלא תדעי עוד צער.

מתוך הדמעות והצמרמורת לא נשארו מילים

רק איזה שיר שאומר:

שתי מילים יש פשוטות איומות מכולן

שתי מילים נוראות: הוא היה...

גדי, מו קושלה

ו

תודה

עידית.

אני יכולה רק לשלוח חיבוק חם שאני מקווה כי האנרגיות שלו מצליחות לעבור פה את הפס הרחב.

אני הרי לא מבינה באמת את גודל האובדן, אני יכולה רק להזדהות..

אני מדליקה פה כוכב, במקום נר נשמה. מחוות השתתפות.

שלך,

יפעת

תודה עינת ושולמית.

שולמית, אני מניחה שזה עול כבד לשאת שם של אדם אהוב שנפטר צעיר. וזו היתה הסיבה שהקרובים לי חשבו שעדיף שנולדו הבנות. אני רציתי לראות את הורי קוראים לעולל קטן, חמוד ושובב יוסי ומחייכים. התגעגעתי לעיניים הצוחקות שלהם.

עידית היי,

ריגשת אותי עד דמעות.

תודה על היכולת לשתף ! מדהים איזה כוח יש לפוסטים.

מאחלת לך מכל ליבי שלא תדעי עוד צער.

עינת

תודה מיכל

התלבטתי מאוד אם לשתף בפוסט הזה. אבל בחרתי שכן. כי חשבתי שגם אם אף אחד לא יקרא אותו אף פעם - הוא יישאר לי ויזכיר לי.

אני מפחדת לשכוח. אני חווה את הפחד הזה כל יום בזיכרונות הקטנים, הדיבורים והשיחות ומה בדיוק אמרנו ועשינו. אני לא תמיד זוכרת.

שלום עידית

מצטערת.

אין מלים בפי לנחם.

אני מאחל לך שתמחי בבתך שנולדה ובילדיך. בילדי אחותך ובשמחות הקטנות שפוקדות את הוריך.

אני אומרת מוטב שנולדו בנות. איני אוהבת כשקוראים למישהו על שם שם מישהו שמת מוות טרגי. אני קוריה על שם אבי שמת כשאמי היתה בהריון וגם דומה לו. זה משא כבד. מה עוד לבן, בארצנו , להיקרא על שם חייל שנהרג, הוא דבר קשה, לו ולמשפחתו. עם זאת זה מנהג ויש המתנחמים בכך. איננו יכולים לגעת מה יועיל ומה ידרע.

שבת שלום

שולמית

חברתי החדשה

זה כל כך קשה

שבמקום לשלוח מילים

אני שולחת כוכב

 ולגבי הפחד לשכוח.

את אף פעם לא תשכחי.

הדבר המדהים הוא, שגם אנשים "חדשים" שנולדים למשפחה לא ישכחו, כי הם מרגישים אובדן וריק. לנו יש הרבה מתים במשפחה. מכל צד. והקטנים שנולדים ומתבגרים לתוך המשפחה שלנו, חיים את העניין בצורה טוטאלית. גם אם אין תמונה על כל קיר. גם אם אנחנו לא מסתובבים עם דמעות כל היום. ילד שלומד לומר "אין לי סבא. סבא מת" חי עם חור.

חיבוק.

מיכל