גם מי שבחר בביבי לפני כשנתיים וחצי וגם מי שלא, מבין כעת שמשהו במדיניות הניאו-ליברלית אשר דוגלת בשוק חופשי ודורסני כשל. איננו רוצים עוד להצליח במסגרת השיטה הנוכחית, כעת אנו רוצים שינוי של השיטה עצמה. איננו רוצים עוד את הקפיטליזם הדורסני שביבי עומד בראשו, אנו רוצים חלוקה הוגנת יותר של המשאבים (גם אם רובנו לא מסוגלים להודות בפני עצמנו שמה שאנו רוצים זה "סוציאליזם", הרי שלשם אנו חותרים). איננו רוצים עוד יד נעלמה שתמשוך בחוטי חיינו מרחוק, אנו רוצים לראות את יד הממשלה מושטת אלינו לא בנדבנות אלא בנתינה כאזרחים שווי זכויות. בגדול, אנו רוצים ניו דיל. אנו רוצים מדיניות חברתית כלכלית שונה לחלוטין מזו אשר מתנהלת כעת. אנו רוצים את הזכויות הבסיסיות שמגיעות לנו בשל היותנו בני אדם, איננו רוצים אותן מתוך רחמים אלא מתוך שוויון. אנו רוצים מדיניות כלכלית וחברתית שתשנה סדרי עולם, שתעשה רפורמות בכלכלה על כל רבדיה, שתוריד מחירים, שתפחית את המס, אך בעיקר שתאפשר לנו לחיות כאן בכבוד. אנו רוצים מדיניות כמו זו  שנקט נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט להתמודדות עם המשבר הכלכלי העמוק בארצות הברית בשנות השלושים של המאה הקודמת.                                             ממשל רוזוולט השכיל לזהות את הפוטנציאל הכלכלי העצום הטמון בדור הצעיר לפני כמעט מאה שנה, אותו דור צעיר שממנו מגיעה כעת הזעקה. הוא הזניק לחזית העשייה חבורה בעלת אופי שונה לחלוטין ממה שנהוג היה לשים בחזית: צעירים נמרצים, מלאי אופטימיות, ונחושים לשנות את העולם ולהותיר בו את חותמם. מוכר לכם מאיפשהו? גם אנחנו צעירים, גם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אם רק יתאפשר לנו נשמח לעשות זאת במולדתנו. אבל כעת אנו מרגישים שכל הזמן ראשנו מבצבץ מעל המים, ושעוד רגע קט נטבע. אם תאפשרו לנו, נשמח ללכת כאן לצבא, לעמוד לרשותכם מול צבאות זרים, ללמוד כאן ולרכוש כאן השכלה ולפתח כאן את הטכנולוגיה, נשמח להתחתן כאן ולגדל כאן את ילדנו ונשמח לבנות פה בית. אבל אם לא תאפשרו לנו, אל תחשבו לרגע שלא נעשה מהפכה.                                          חזרה לרוזוולט. השפל הגדול סיפק עבור רוזוולט ויועציו הזדמנות נדירה לערוך שינויים מקיפים בחברה האמריקנית. רוב הניו-דילריסטים האמינו כי הדרך הנכונה לנהל את המדינה היא תוך סילוק האינדיבידואליזם והאקראיות מהכלכלה, שאותם הם ראו בתור הגורם המרכזי למשבר העמוק. למעשה, בעיני המומחים באותה תקופה, היה השפל הגדול תבוסה מוחלטת של הקפיטליזם והאינדיבידואליזם במאבק במשבר.  גם היום אנו עדים לתבוסתה המוחלט של השיטה הקפיטליסטית שמוציא אנשים בהמוניהם לרחוב. אינדיבידואליזם? כן. אבל לא בכל מחיר. לצד חוק היסוד הדוגל בזכויות הפרט יש לחוקק גם חוקים חברתיים, על מנת לעגן אחת ולתמיד בחוק את זכויותינו הטבעיות שמגיעות לכולנו בשל היותנו בני אדם.  לסיכום, נראים היום תקפים יותר מתמיד דבריו של ההיסטוריון צ'ארלס בירד,

"האמת הקרה היא שהפולחן האינדיבידואליסטי... הוא האחראי למצוקה שבה מוצאת את עצמה התרבות המערבית.... המשימה העומדת בפנינו, על כן, אינה לחדש סיסמה ישנה, אלא להיפטר ממנה, לגלות כמה תכנון דרוש, על ידי מי, ואיך ניתן לבצע זאת באופן הטוב ביותר".

            זה דורש אומץ, זה דורש חזון וזה דורש יותר מכל דבר אחר מנהיגות. האם זה קשה? כן. אבל לשם כך נבחר ראש הממשלה, על מנת להתמודד גם עם משברים וגם עם החלטות קשות. ייתכן שזה אפילו אומר ללכת בניגוד לקו הקפיטליסטי שבו דוגל נתניהו מזה שנים רבות, ולאפשר התערבות מאסיבית של הממשלה בחיי הפרט. ביבי, תקרא בין השורות, זה מה שהעם רוצה. לכך הוא זועק. תתערב ותתערב עכשיו, אחר כך יהיה מאוחר מדי.