במדינת ישראל אוהבים להספיד דברים מוקדם מדיי. ייתכן והרגל זה נובע מן ההיכרות האינטימית שלנו עם ההספד, שכן בין אם זה אבא קובנר ביום השואה או קינת דוד ביום הזיכרון, מדובר בטקסטים שכולנו בקיאים בהם, טקסטים שמלווים אותנו עוד מכיתה א'. ברשימת "מאה ההספדים הטובים ביותר בכל הזמנים" נמצא איתן הבר במקום הראשון. תמונתו מחוץ לבית החולים איכילוב בין המון אדם באנדרלמוסיה מוחלטת ומילותיו "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון קודר" צרובות בזיכרוננו המשותף כמו סמלו של חוואי שנצרב על רגליהן של בהמות.
"מותה של מפלגת העבודה", "סוף עידן אסד", "שקיעתה של האימפריה האמריקאית" הנן רק מספר דוגמאות לתופעה זו. אז נכון שהפזיזות היא מן השטן ונכון שלא פעם המספידים מתבדים, אך בהינתן שאני חוטא מוכר (אם הייתי מספר לכומר שלי את האמת הוא היה מחוויר וחוטף אירוע לב), גם אני מוכן להסתכן ולקבוע ש"מתה מחאת האוהלים".
הופעתו של שלמה ארצי על הבמה המרכזית בהפגנה במוצ"ש הייתה להתקף לב שבגינו היה צורך להבהיל את המחאה לחדר המיון. היו שקבעו כי תמיכתו של "סמל הקוצנזוס" במאבקו של מעמד הביניים היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לדפני ליף וחבריה. זה היה כביכול האקט שהוכיח כי לא מדובר במהפכה של שמאלנים או פוליטיקאים או בורגנים אלא במשהו שקרוב לליבו של "העם ", משהו שהכול משתייכים אליו. החומות שבין הקבוצות השונות בחברה הישראלית כאילו נפלו נוכח מאות אלפי הישראלים שהניפו שלטים וקראו סיסמאות. נפילת חומת ברלין עם ניחוח ים תיכוני.
אלא שחיבוקו של הקונצזוס הוא חיבוק דוב. מתחת לגילויי האהבה והאהדה קיימים כוחות רבי עוצמה שמטרתם לנטרל את יוצא הדופן. המיין סטרים אינו יכול לסבול את השונה והחריג ולכן הוא מטמיע אותו לתוכו ומרוקן אותו מתוכן. בדומה לפס הייצור ההמוני, המוצר המוגמר של התהליך זה הינו אחיד, זהה ומשעמם. צבעיו המרהיבים דהו והוחלפו באפור. האיום הקיומי הוסר וכעת ניתן לשוב לשגרה. וכך גם במקרה של מחאה האוהלים. הקולות שדרשו סדר עדיפויות חדש איימו על הסדר הקיים. ולכן סמלי הקונצנזוס מהרו לחבק את המהפכה. ערוץ שתיים נשק לה וידיעות אחרונות האדיר אותה. ובהינתן ששלמה ארצי הוא "מלך הקונצנזוס" הוא פגע בה יותר מכל. ארצי לא הפיח רוח חיים במחאה, הוא חנק אותה.
פס הקול של המהפכה הוא מרכיב חיוני להצלחתה. כוחה של המוזיקה טמון ביכולתה לרגש ולסחוף. היא פונה לנפש ולא לשכל. שירי מחאה מביעים את המסר והמניפסט של המחאה כולה בפזמון אחד, בבית אחד. כבר בשמיעתם בפעם הראשונה הכול מבינים כי השירים הללו יזכו למעמד אייקוני, כי גם בעוד עשרים שנה, בעודם יושבים בבתיהם שבפרברים, השירים הללו יחזירו אותם למראות ולריחות של נעוריהם האידיאליסטיים. זוהי נוסטלגיה מיידית למשהו שעדין לא נולד. "פתאום קם אדם" ו"ארץ חדשה" אינם מתקרבים לאבק שהותירו אחריהם God save the queen או The times they are a changing. הם כבר מסמלים משהו אחר, משהו המוני ומסחרי. כמו בחנות של רשת קסטרו - "אין כפל מבצעים".
סיפורה של "שדרות לו-הייתי-רוטשילד" יסתיים כמו סיפורו של אביב גפן. גפן היה לנציג המוכר ביותר של נוער השוליים. הוא נתן את קולו וביטא דור חדש של נערים ונערות שלא היו מוכנים עוד "להתגייס למען המטרה" או "להיקרא לדגל" והרגישו כי הם מנוכרים לחברה הסובבת אותם. אפילו בהופעתו היה אביב לזן לא מוכר, הכלאה שבין גבר לאישה. מכוסה איפור לבן, ליפסטיק אדום וריסים שחורים הוא עלה לבמה לצעוק "אנחנו דור מזוין". זיגי סטארדסט עם תעודת זהות כחולה. ואז, מלווה בידי הקונצנזוס, הוא עשה דרכו מן שוליים אל המרכז. הייתה זו כברת דרך ארוכה שהחלה בהופעה במעגל של דן שילון לצד יצחק רבין ופרוצה, המשיכה עם ראיונות אצל גיא פינס והסתיימה במכירת אלבומים בסניפים של "ארומה" במגדלי עזריאלי לצד סנדוויץ' חלומי.
אמש נעשו ניסיונות החייאה במחאה החברתית. תושבי שכונת "ג'סי כהן" הבעירו צמיגים והתעמתו עם שוטרים. כאילו צועקים " רגע! אנחנו עוד פה!....המהפכה לא מתה....יונית תחזרי!". אולם השריפות בלונדון מרשימות יותר והכותרות עסיסיות יותר וברקע מתנגן הפסקול London calling. ובכלל, כמה יכולים דרוקר ושלח לשבת בשדרה ב"חום יולי אוגוסט"? העיתונות עייפה מדפני ליף והבינה כי במוסף שבעה לילות צריך משהו חדש (רודריגו גונזלס).
ההחייאה הייתה רגעית. מנכ"ל הדסה יצא אל רחבת התקשורת והצהיר כי "הפציינט נושם באופן עצמוני". אך הוא כבר לא יחזור להתלוצץ עם מסקריו. אתמול בצהריים יובל המבולבל הגיע למאהל להופיע בפני הילדים, בערב החלו למכור אוהלים בסניף של Am Pm ליד ביתי. הקונצנזוס הגיע.
לראשונה מאז החל המאבק על דיור בר השגה, הרשויות המקומיות הרימו את ראשן. במקביל לכניסת הטנקים לחמאה שבדרום סוריה, גדודים של פקחים ועובדי עירייה יצאו באישון לילה להתקפת פתע על מאהלים שונים. אחד בכיכר המדינה, השני ברמת גן ואחר בפריפריה. כוחם של המורדים נחלש, חל שינוי במאזן הכוחות - ככה זה תחת שמי ים תיכון.
כיום אנו על סף "קריסת מערכות", הסימנים לכך רבים. אנשי שכונת ג'סי כהן הודיעו כי הם נפרדים מקואליציית המחאה של רוטשילד-פינת-שנקין. בסיוע של "נדבן" אלמוני העבירו מנהיגי המחאה את מטה הפיקוד מרוטשילד והאוהלים אל חדרים ממוזגים ברחוב אלנבי. במקום ביטלס בשדרה, יש מצע של מפלגה. הם מנסחים מסמכים, מקימים מחלקות ומחלקים סמכויות. תם עידן התמימות. ובאין מפקדים, מה יעשו החיילים? איך אומר שלמה - "פתאום קם אדם בבוקר ומבין" שמתחילים לקפל את העסק.
והנה הירידה במדדים החיוניים - תל אביב מאה מאבד 4%, נאסדק 5% ופרנקפורט 6% לחץ הדם צונח, קצב הלב מועט. פרפורי גסיסה. הרופאים נאבקים על חיי המהפכה, אך חסר כוח אדם שכן כל המתמחים עוד מפגינים מול הכנסת. ועכשיו מחכים רק לשבץ שיעשה את שלו ואז נוכל לקרוא לחבר'ה קדישא.
לפיכך אני מודיע, לא בתדהמה, אם כי ביגון מסוים, על מותה של מחאת האוהלים. בהספד אמורים לעמוד על תכונותיו הטובות והנאצלות של המוספד, על הדרכים בהן השפיע על עולמנו. מה אומר על מחאת האוהלים? היא נתנה לנו יופי של קיץ וגם מעט נחמה.
אילן מנור |