צפצופים טורדניים הם הפסקול לחייהם הקשים-במילא של הולכי הרגל בתל אביב, מאז שראש העירייה רון חולדאי הגה את תוכניתו הגאונית לחלק אופניים לתושבי העיר - בלי לרשת אותה בשבילי אופניים

מחאת האוהלים שהתפשטה לכל השדרות בתל אביב (וטוב שכך) עוררה בעיר בעיה אחרת, כואבת פחות מהאוברדראפט של מעמד הביניים, אך מעצבנת יותר ביומיום. אזרחית תמימה (אני) מכתתת רגליה בשיא החום ברחוב אלנבי למען מטרה קדושה - חיסכון: לקנות שמלות, חגורות ואף עגילים במחירים מצחיקים של חמישה עד שלושים שקלים, ברחוב שבו אין עני ועשיר, רק קונים מרוצים ומוכרים בוכריים ששואלים: אז כמה אתה רוצה לשלם?

ובכן, בעודי סוקרת בנחת את המלאי הססגוני בחנויות, שמזכיר את הודו - מופרעת שלוותי שוב ושוב בצפצופים טורדניים של רוכבי אופניים שבצליל מעצבן אחד אומרים: זוזי! כי אלנבי, למרות רוחבו היחסי, רחוב הומה הוא, ומצטופפים עליו טיפוסים רבים מכל שדרות החברה הנמוכה! ורוכבי האופניים - לא איכפת להם! הם רוצים לעבור, לנסוע, להתקדם - קדימה, וזאת על חשבוני כמובן! זוזי!

המאהל בשדרות בן גוריון. בכל ערב נפתחת פינת ויכוחים ב'סלון'.

ולא רק באלנבי! בדיזנגוף, בבן יהודה, בריינס - וכל אלה הרחובות הרחבים של תל אביב - אבל גם בכל רחוב צר (המלך ג'ורג') וסמטה הם מבקיעים להם דרך ומצלצלים בפעמוניהם הדוחים - סורו אנשים, זוזו, עופו!

וכמובן רק אני (ואולי גם אמי, סבתא רינה הידועה במוזרויותיה) היחידה שמתייצבת כנגדם כחומה בצורה, נעמדת בו במקום, פונה לאחור אל המטרידן התורן ושואלת (לזוועת ילדיי, שלפעמים למזלם השחור צמודים אלי כדי לקנות להם איזה פריט יוקרה): מה, מה הבעיה? ואז הם אומרים: זוזי, אני רוצה לעבור! ואני משיבה: אבל זו מדרכה! אני הולכת כאן, זו זכותי המלאה! גם אני רוצה לעבור, אם לא שמתם לב! וכמובן שהרוכב המזדמן מסתכל בי במבט המום ודהום, כאילו דא? ברור שזכותו לעבור קודם!

שיחת פלאפון על האופניים. מזל שאנחנו מולטי-טאסקים.

 
וזה לא נכון! היתה פעם ססמה עתיקה: "הרכב בכביש, המדרכה לאיש", ובפירוש להולכי הרגל יש זכות קדימה במדרכה, ורוכבי אופניים לא אמורים לרכוב על המדרכה, ורק מפני שהתנועה בתל אביב כה סואנת (לי לא צריך לספר, מגיל 7 רכבתי בכביש, ורק בגיל 42 אחרי שאוטובוס נכנס בי ליד דיזנגוף סנטר נגמלתי מהאופניים בכלל ככלי תעבורה בלעדי), יש לחפש להם פתרונות אחרים.

גם זו ת"א - הומלס זרוק בפינת משחקים בשדרה.

 
אז בא חולדאי וסימן בכל השדרות מסלולים לאופניים - גם כן, די בטפשות - כי הוא הותיר להולכי הרגל בשדרות מסלולים ממש ברוחב פיצי בצד, כך שגם בשדרות ניטש מאבק טריטוריאלי מר בין ההולכים לבין הרוכבים. וברח' אבן גבירול גם סומן מסלול רחב לאופניים. אבל - זהו! כאן זה נגמר! אה, סליחה, גם מול מגדלי אקירוב (?!) גודר מסלול ייחודי לאופניים. אני בטוחה שאהוד ברק חורש עליו. וכמובן גם בפארק הירקון. השאר - תסתדרו חבר'ה.

תל-אופן - האופניים המדוגמים של חולדאי. ואיפה יסעו?

השלב הבא היה מבצע תל-אופן: תמורת 200 ומשהו ש"ח בשנה עושים מנוי ומקבלים זכות לשאול אופניים עירוניים ירוקים ונאים להתנייד בהם - ואלה פוזרו בתחנות בכל העיר. סבבה ואחלה. אבל איפה רוכבים??? על הראש שלי, זה איפה.

סימון לאופניים בשדרה. וכשנגמרת השדרה?

חולדאי בהתלהבותו שכח כמה דברים - שכאן זה לא אמסטרדם, ואולי כדאי לרשת את כל העיר בשבילי אופניים באופן מסודר ובטיחותי (כלומר מופרד מהתנועה באמצעות פסי בטון מוגבהים, כמו בעיר התעלות), לפני שמעודדים כל זקן וטף לדווש בפראותיות. וגם, שלפני שהוא מכריז שנמצאה הבעיה לעומס התנועה בת"א ופוטר את עצמו מרכבות קלות למיניהן, או מחניונים נורמליים לתושבי העיר, חניה חינם, אזור חניה אחד בעיר לתושביה או כל פיתרון אחר שימנע מאיתנו את 8000 הסיבובים שאנחנו עושים ביום בחיפוש העקר אחרי חניה - כדאי גם שהיה מציץ במפת העולם ונוכח שלפי קו הרוחב שאנחנו נמצאים בו, ישראל היא לא אמסטרדם, לא לונדון ולא פאריז, ולדווש כאן בשיא החום והלחות אינו פיתרון שיכול להוביל אדם נורמלי לעבודתו, אלא אם יש בה מקלחת וארון בגדים להחלפה.

והפקחים בשלהם. מאוד מאוד יעילים בדיזנגוף. חניה? אין. אבל מה זה קשור?

אבל סטיתי כהרגלי מהנושא. בימים האחרונים, מאז שהחלטתי לכתוב על העניין הזה ופקחתי את עיניי, הייתי עדה ברחובות העיר לאינספור התנגשויות ומיני-תאונות בין אופניים להולכי רגל ובין אופניים לאופניים, שהסתיימו אמנם בקללות בלבד, וכרגיל אצלנו, עד שלא יקרה אסון של ממש, ורוכב ידרוס הולך רגל למצב סופני, הרי לא יורידו בחקיקה את רוכבי האופניים מהמדרכות, הצפצופים והצלצולים יימשכו, החלמאות תפרח, ולעמישראל יהיה עוד סעיף עצבים על סדר היום המבעבע שלו. ■