לא מזמן החלו מפעלי ים המלח בקמפיין אגרסיבי אשר נועד לטענתם לספר לציבור את "סיפורו האמיתי של ים המלח". אולם האם זהו סיפורו האמיתי של ים המלח, או האם מדובר במציאות מעוותת וצינית שבה מפעלי ענק אשר עברו במשך שנים ממשפחת טייקונים אחת לשנייה, כעת מנסים לגייס את תמיכת הציבור בהתחמקות מתשלום עבור בעיה אקוטית שהם במשך שנים תרמו להיווצרותה.  זה מתקשר למחאה החברתית הנוכחית, שבה המונים שואגים בקולי קולות, "העם דורש צדק חברתי!" תשאלו את עצמכם, למה בדיוק אתם מתכוונים בסיסמא הזאת? באופן אישי, כאשר אני חושבת על צדק חברתי, הדבר הראשון שעולה לי לראש זו חלוקה הוגנת של משאבים. ומהו המשאב המזוהה ביותר עם ארצנו, אם לא ים המלח? נשאלת השאלה, למי באמת שייך היום הים, מי זוכה ליהנות מתוצרתו, ומי המפסידים הגדולים בסיפור הזה. אך תחילה, קצת היסטוריה...  ים המלח הינו אוצר הטבע החשוב ביותר שקיים בישראל. הוא ידוע בהרכב מימיו הייחודי ובמינון המלחים הגבוה המצוי בהם. במשך אלפי שנים נשמר האיזון אך מאז התערבות האדם במאה העשרים הופרה מחזוריותו הטבעית של ים המלח באופן דרסטי.כפי שמפעלי ים המלח טוענים בקמפיין, ים המלח אכן היה בין המפעלים הציוניים הראשונים שקמו במדינת ישראל. בהקמתו הוא אכן התבסס על ערכים קיבוציים, שוויוניים ושיתופיים, אולם כל זה השתנה כאשר הוא הופרט. בשנת 1995 זכתה "קבוצת אייזנברג" בבעלות שאול אייזנברג במכרז שערכה המדינה לרכישת מפעלי ים המלח במחיר 231 מיליוני דולרים, מחיר הנמוך בצורה משמעותית משווי החברה באותה תקופה בשוק ההון. בשנת 1997 רכשה "קבוצת אייזנברג" מהמדינה חלק נוסף ממניות החברה.  הסכום הכולל ששילמה קבוצת אייזנברג למדינה עבור מניות החברה הסתכם ב -930 מיליון דולר, בעוד ששווים בשוק הוערך ב-2 מיליארד דולר. בשנת 1999 קנתה קבוצת האחים עופר את השליטה ב"חברה לישראל" שבה "כימיקלים לישראל", וכן "מפעלי ים המלח" במחיר זול של 330 מיליון דולר בלבד.

טענה ראשונה: מזרימים תעסוקה לנגב                                                                                                                כאשר מפעלי ים המלח טוענים שהם מזרימים תעסוקה לנגב הם צודקים, אולם צריך לשאול כיצד. בשנת 2004 נחשף בתוכנית "עובדה עם אילנה דיין" סרטה של טלי שמש, "זהב לבן, עבודה שחורה" שבו סופר סיפורם האמיתי של העובדים במפעלי ים המלח. העובדים של מפעלי ים המלח הינם ברובם עובדי קבלן. הסרט טוען כי מדינת ישראל נתנה למשפחת עופר במתנה את ים המלח כחלק מתהליך מכירת מפעלי ים המלח למשפחת עופר, שהיא אחת המשפחות העשירות בארץ. תהליך שהחל לפני המכירה התעצם אחריה - נוצרה קבוצה של עובדי קבלן, פועלים שעובדים בלי זכויות סוציאליות, שאפשר לפטרם בכל רגע, שעקב מיעוט מקורות הפרנסה באזור וההגמוניה של מפעלי ים המלח, נאלצים לקבל על עצמם כל עבודה. בסרט רואים פועלים אלו מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, עובדים עם חומרים מסוכנים, ובתמורה משתכרים שכר מינימום. רובם מדברים על חיים תחת משטר של פחד ואיומים, על היחס האדנותי של הקבלנים וגם של העובדים הוותיקים ("עובדי דור אל"ף") כלפיהם. האם זוהי מהותה של "עבודה עברית, ערכים קיבוציים, שוויוניים ושיתופיים?" כפי שנטען בקמפיין...                                                                                 טענה שנייה:נסיגת קו המים לאורך השנים היא תהליך טבעי?    כן, אולם ההאצה של הנסיגה איננה טבעית. תהליך הייצור בים המלח מבוסס על הפקת המלחים המצויים בו בבריכות אידוי גדולות, שנבנו באגן הדרומי הרדוד. מי הים נשאבים לתוך הבריכות, ובתהליכים של אידוי והתרכזות מופקים מהם המינרלים המבוקשים לייצור של אשלג, ברום, מגנזיום, מלח תעשייתי, מלח שולחן ומוצרי ההמשך שלהם. המוצר העיקרי שמפיקים מפעלי ים המלח הוא אשלג. מפעלי ים המלח מפיקים מדי שנה יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג. מפלס מים נמוך מהווה יתרון לשיטת האידוי ומכאן הבחירה בחלקו הדרומי של ים המלח שקרקעיתו רדודה יותר. עם זאת מדי שנה חסרים בים המלח כ-650 מיליון מ"ק מים כתוצאה מהפעלתם של מפעלי מים אזוריים, לכך יש להוסיף חוסר שנתי של כ-150 מיליון מ"ק כתוצאה מהפעלת בריכות האידוי של מפעלי ים המלח. חוסר זה גרם ועדיין גורם לנסיגה ניכרת שלו בחופים הרדודים (מרחצאות עין גדי כדוגמא). כתוצאה נגרמים נזקים אדירים ברכוש ובנפש בעוד שכל הצדדים מתנערים מאחריות.                                      מדוע החלו לאחרונה מפעלי ים המלח בקמפיין אגרסיבי שנועד להעלות את קרנם בקרב הציבור?                            כיוון שכעת נותרה השאלה המהותית שהיא מי ישלם עבור קציר המלח. לדעת ארגוני סביבה רבים, ביניהם "אדם, טבע ודין", הדבר הראוי הוא שהמזהם ישלם. היות שהמפעלים הם המרוויחים הגדולים מהכרייה בים המלח. אולם לטענת מפעלי ים המלח המדינה הקימה את המפעלים ורק אחר כך באו המלונות, בידיעה שיום יבוא והם עלולים לעמוד בפני סכנת הצפה ועל כן המפעלים אינם צריכים לשאת בנטל התשלום. ההשקעות הנדרשות כדי לבצע את הקציר הן חסרות תקדים. ההערכה היא כי העלות הראשונית תהיה כ-3 מיליארד שקל, וזאת בנוסף לתפעול השוטף שעומד על כ-370 מיליון שקל בשנה. ההערכה היא שקציר הקבוע של מלח מתחתית הבריכות יעלה כ-7 מיליארד שקל עד 2035 (תום מועד הזיכיון של מפעלי ים המלח). כיום נושאת כיל ב-39.5% מהעלויות של ההגנות הזמניות (בניית הסוללה), ויתרת העלות נחלקת בין תקציב המדינה, המועצה האזורית תמר ובתי המלון. כאשר נמכרה חברת כימיקלים לישראל וחברת הבת שלה מפעלי ים המלח, למר שאול אייזנברג נעו מחירי האשלג בשוק העולמי סביב 30 $ לטון. כיום נעים המחירים בין 400 – $540 לטון, כלומר פי 15 יותר! בשל  מבנה הביקושים בשוק העולמי לדשנים, צפויים מחירי הדשנים להמשיך ולהאמיר גם בשנים הבאות,  היות שהליכה בנתיב זה תחסוך ממילא את כל עלות הגבהת הסוללות וההגנה עליהן בעתיד. עד כה קצרו בעלי מפעלי ים המלח את רווחי העתק בעצמם מעליית מחיר האשלג, מבלי שנדרשו כלל להשתתף, ולו בזעיר, בפיצוי על  הנזקים שהם שותפים בגרימתם כתוצאה מירידת מפלס ים המלח , מהתייבשותו, ומתופעת הבולענים, לפיכך אין זה יהא מן הצדק לדרוש ממפעלי ים המלח להשתתף במלוא העלות של קציר המלח , ולא רק ב % 39.5  שהוא שיעור השתתפותם בעלויות הגנת הסוללות והגבהתן?

מבט אל העתיד                                                                                                                                              ממחקרים עולה כי מקורות האספקה העתידיים והבלעדיים של האשלג נמצאים באגן ים המלח. בנוסף ההערכה היא כי עתודות חומר הגלם ברום בים המלח מספיקות ל-1,000 שנים. מכאן עולה החשיבות הרבה בניהול נכון של המשאב גם בהיבטים הגלובליים, בצורה הנכונה. אזרחי ישראל כיום סובלים מנזקי פעולת המפעלים, נדרשים לשלם על שיקום הים אך אינם נהנים כלל מרווחי העתק של המפעלים מניצול משאב טבע זה.