בן זוגי בן ארבעים. במסגרת חשבון הנפש שהוא עורך, מצאתי שהוא מתמקד בכל מה שהוא לא הצליח להשיג בחייו, ופחות מייחס חשיבות למה שיש (טבעי ביותר. בפסיכולוגיה קוראים לזה "נטאי שלילי" – מסתבר שהמוח שלנו, שובב שכמותו, זוכר טוב יותר של השלילי, ובטבעיות מתמקד בו). לאחר שיחות רבות בהן ניסיתי לגרום לו להתמקד ביש (יש משפחה, יש עבודה, יש בית, יש תחביבים, יש חברים, יש עניין בחיים, יש כישורים, יש בריאות טפו טפו), החלטנו יחדיו שהדרך הטובה ביותר לציין את האירוע היא חגיגה צנועה עם חברינו הקרובים. ערכנו רשימה של שמונה זוגות החברים האהובים עלינו, קבענו תאריך, שרבטנו תפריט, והודענו לחבורה על האירוע הממשמש. אלא שאני, צדיקה שיודעת נפש בהמתה, ידעתי שלקראת האירוע סף המתח שלו ירקיע שחקים, וכך, בסיוע חברה קרובה, בנינו פורמט חדשני למסיבת הפתעה. קבענו תאריך חדש (שבוע לפני התאריך המקורי), מקום חדש, תפריט חדש, ותוכן חדש לערב. את כל אלה קבענו מבלי לשתף אותו. מן מסיבת חצי הפתעה שכזו (לשבירת המתח לפני שהוא מגיע לשיאו). זו היתה לי הפעם הראשונה לארגן מסיבת הפתעה. שבועות שלמים התעסקתי (כמעט) רק בו, בבן זוגי. הייתי שקועה במחשבות על כל מה שהוא אוהב לעשות, כל מה שטעים לו, כל מה שנעים לו, כל מה שמצחיק אותו וכל מה שחשוב לו. התרוצצתי בין חנויות, מעבירה שטרות לידיים של סוחרים. נברתי באלבומי התמונות (מלפני שנים) ובקבצי התמונות (החדשים יותר), ובחרתי את אלה שמייצגות את רגעי האושר המשמעותיים ביותר שלו. שלנו. הייתי קצרה בשעות שינה, וארוכה בדקות שיחה בסלולרי. גמעתי קילומטרים עם הרכב, וצברתי פז"מ בלשקר שקרים קטנים בספונטניות ראויה להערכה. הייתי עסוקה רק בו, ואיכשהו ההתעסקות הזו בו, במישהו שאני אוהבת, גרמה לי לאהוב אותו יותר. לצורך התוכן של הערב (שני סרטים), התמקדתי רק במה שטוב בו, ובכמה שמגיע לו לקבל את החיבוק הזה מהחברים, מהמשפחה, ממני. זה גרם לי לרצות להיות איתו יותר. חשבתי על כל הדברים המיוחדים שהוא הביא אל חיי, וזה גרם לי לחוש הכרת תודה על כך שזכיתי בו. התמקדתי בכל הדברים הקטנים שהוא עושה ביומיום המשותף שלנו – האבהות, המעורבות בבית – וזה גרם לי לרצות לחבק אותו. הזכרתי לעצמי שהוא מצחיק אותי, ושהוא מקשיב לי, ושהוא רוצה לשמח אותי בכל הזדמנות – וזה גרם לי להתרגש על שהוא איתי. ככל שהתקרב האירוע הייתי יותר נרגשת. הזלתי ליטרים של דמעות אושר, ופיזרתי חיוכים דביליים במיוחד לכל עבר. וככה, פתאום הבנתי, שהמסיבה הזו, הארגון שלה, בכלל לא קשור אליו. זה קשור אלי. לארגן מסיבת הפתעה זה לשמח את... עצמי. התובנה הזו היתה משמעותית ביותר עבורי, והופתעתי שהתובנה הפתיעה אותי. הרי קראתי עשרות מחקרים המוכיחים שנתינה מעלה את רמות האושר. לארגן מסיבת הפתעה זה נתינה, והיא אכן העלתה את רמות האושר שלי. אנחנו עכשיו שלושה שבועות אחרי המסיבה, והמיקוד הזה במה שיש, בטוב, במה שראוי להערכה – נשמר על ידי ואני מקפידה לבטא אותו במילים ("תודה", "אני אוהבת אותך", "איזה כיף שחיכית לי לארוחת ערב"). הנה התובנה השניה: מיקוד בטוב וביטוי מילולי של הכרת תודה משפר, מקדם ומשדרג מערכות יחסים!
והנה תובנה שלישית: הכרת תודה זה דבר מדבק. עובדה, גם הבן זוג והילדים מדברים בקולות של התמקדות בטוב. מיקוד בטוב וביטוי מילולי של הכרת תודה משפר, מקדם ומשדרג גם את האווירה בבית! |