מבין הספרים שקראתי בתחום המודעות, אחד המשמעותיים שבאמת עשו שינוי בתודעתי היה "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טולה. עד קריאת הספר לא ייחסתי חשיבות רבה לרגע הזה. מרכז הכובד של תודעתי היה במחשבות על העבר, וגם לכך לא הייתי מודע בבירור, זה היה נדמה לי כמצב היחידי האפשרי וחלופות נוספות לא נשקלו. אחד הדברים הבסיסיים שהפנמתי בעקבות הקריאה בספר היה התובנה שמה שקיים בפועל הוא רק הרגע הזה. ובאשר לזמן, לפי טולה יש שני סוגי זמן – זמן שעון שהוא מוסכמה חברתית, על פיה אני הולך לעבודה בשעה מסוימת, לוקח את הבת שלי מהמשפחתון בשעה אחרת, ועוד. זמן שעון הוא חיוני כדי לתפקד במציאות הפיזית, וכל עוד אני רואה בו מוסכמה – חלק מחוקי המשחק ולא אמת אבסולוטית, הוא אינו יכול להזיק. בנוסף קיים הזמן הנפשי, בו אני מחייה ללא הרף בדמיוני, בזמן הווה, זיכרונות מהעבר ובונה תרחישים דמיוניים לעתיד (עדיין בזמן הווה). הזמן הפסיכולוגי יכול ליצור סבל רב, הוא כולא אותי בעבר, בידוע. התהליכים הנפשיים שבונים את הזמן הפסיכולוגי הם לרוב לא מודעים, מכאניים, אוטומטיים ונעדרי יצירתיות. מטבעו של הזמן הנפשי נגזר לדעתי הייאוש של קהלת, שבא לידי ביטוי במשפט המפורסם: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש". טולה נותן הוכחה מבריקה כי הזמן הוא אשליה: אם מסתמכים על ראיות ישירות בלבד, הרי אין כלל זמן וקיים רק הרגע הזה. את קיום הזמן ניתן להסיק רק מראיות עקיפות – תמונות, ספרי היסטוריה, זיכרונות וכולי, אך גם להם מתוודעים רק ברגע הזה. כלומר, אם אני לא מוכן להסתמך על ראיות עקיפות הרי שהזמן הוא פיקציה. תחושת הרציפות של הזמן היא פסיכולוגית בלבד ומבוססת על אמונות והתניות של השכל. טולה מתייחס לקשר בין זמן ומחשבות: "להזדהות עם הראש פירושו להיות לכוד בזמן", "הוציאו את הזמן מהמוח והוא משתתק".
לצורך הבהרה, איני מתכוון לומר כאן שיש לבטל את העבר או שלאירועי העבר אין ערך. לידיעות שרכשתי בעבר – כמו איך ללכת, לדבר, לקרוא – וגם לשאר הכישורים והכישרונות שפיתחתי, לתובנות, למסקנות, לשיעורי החיים ולרגעים מרגשים ויפים יש ערך רב וחשוב בהתפתחות וטוב שכך. הבעיה היא תפיסת הזמן הנפשי שמתקבעת על ידי חשיבה כפייתית על העבר, או על ידי תכנונים בלתי פוסקים של העתיד, או על ידי שילוב של השניים, כל זאת תוך התעלמות מוחלטת מהרגע הזה, ממה שבאמת ממשי, מהרגע היחידי שבו באמת ניתן להיות. בהכללה ניתן לומר שלכל אחד יש רגעים שבהם הוא נמצא ממש ברגע הזה – למשל כשמאוהבים, כשמתרחש אירוע מרגש, כשנמצאים במקום מקסים שמעולם לא היינו בו – אך רוב הזמן אנו על "טייס אוטומטי", שקועים כולנו בזמן הפסיכולוגי. במובן הזה הספר הזה מהווה קריאה להתעוררות.
המלצה נוספת, שהיא רלוונטית בעיקר למחפשים רוחניים אידאליסטיים, היא לא להיתפס לקיצוניות ולנסות להימנע מלחשוב בכלל על העבר או העתיד בשם אידאל של חיים מוארים בהווה. אין כל דבר שלילי במחשבה בכלל או במחשבות על העבר בפרט, ולתכנון יעדים ומטרות לעתיד יש ערך פרקטי ורגשי. דוגמה למשפט נכון ויפה בעיניי אך בעל הקצנה מופיע בספרו של נתן אמסטר, "חיים צרופים": "אם ברצונך לא לפחד הימנע מלחשוב על העתיד". זאת עצה שעשויה להיות טובה, אך לא כהכללה.
הדבר המרכזי שאימצתי מדברי טולה הוא העברת מרכז הכובד של חיי לרגע הזה. זהו העוגן שלי – ממקום של חופש ולא מכבילה, והכוונה,כאמור, היא לא להחליף שעבוד של זמן פסיכולוגי בשעבוד של משמעת להתקיימות רק ברגע הזה. התוצאה היא שממקום של עוגן בהווה, חיי נעשו פשוטים בהרבה, אין לי כמעט פלונטרים מנטליים, השתחררתי מנטייה שהייתה לי לדחות דברים לעתיד, שהיא כיום בעיניי סוג של אוברדראפט. שיניתי את תפיסתי לגבי רעיון ההמתנה, שפירושו הוא שהרגע העתידי חשוב יותר מהרגע הזה ושהרגע הזה הוא רק אמצעי ולא כל מה שבאמת יש. כששחררתי את רעיון ההמתנה הרגשתי שקיבלתי מתנה גדולה. כתוצאה מכך אין לי צורך לחכות לחופשה בחו"ל או לסופשבוע ולחופש מעבודה כדי לחיות וליהנות. כל רגע – גם של פקק תנועה, המתנה בתור בסופר, שטיפת כלים או כל עבודה רוטינית – הוא טוב, כי העוגן הוא הרגע הזה, ללא קשר למה שקורה בו בפועל.
איך אפשר להשתחרר מחשיבה כפייתית? ראשית על ידי ההבנה שהתודעה לא יכולה לחשוב על ההווה, היא יכולה לחשוב רק על העבר או על העתיד. את ההווה ניתן רק לחוות. הדרך האידיאלית מבחינתי להפסקת חשיבה היא פשוט להיות במודעות טהורה, שקוטעת את הדיאלוג הפנימי ומשחררת מהחשיבה הכפייתית. אך יש עוד דרכים טובות מאוד לשחרר חשיבה כפייתית, אשתף בכמה רעיונות שיישמתי בחיי.
איך אפשר להימנע מחשיבה כפייתית על העתיד? בכל פעם שאני נסחף לחשוב על העתיד באופן כפייתי, עליי להבין שהעתיד הוא רק מבנה מנטלי. בפועל אני מנסה לשלוט במה שאני מאמין שיקרה. אני יכול לשאול את עצמי אם ראיתי את העתיד, והתשובה היא לא. מה שראיתי הוא רק תסריט דמיוני שהמצאתי, זה רק בראש שלי, והרגש (שנוצר על ידי התרחיש) לא אומר לי שום דבר על העתיד. בפועל יכולים להתממש תסריטים אחרים שלא חשבתי עליהם באותו רגע. יש לציין שאם ישנן אמונות לא מודעות חוסמות באותו תחום שעליו אני חושב, הרי שלא אוכל ממש להפסיק לחשוב על העתיד באותו תחום עד שאזהה ואתיר את אותן אמונות.
חלק מהמחשבות הכפייתיות על העתיד נובעות מפחד הישרדותי והיעדר אמונה שהכול לטובה. כדי להשתחרר מחשיבה כפייתית על העתיד עוזרת האמונה בקיום נשמה והאמונה שהכול לטובה ושיש תבונה גבוהה יותר שמנחה אותי מה ומתי לעשות והיא עובדת מרגע לרגע, דרך אינטואיציה והשראה. יש ערך בהצהרת כוונות לגבי עשייה בעתיד, גם אם היא משורטטת בקווים כלליים. היא בונה תקווה ואמונה שמוסיפות טעם לחיים. התחברות לאיכות של הלב תורמת מאוד להפגת חששות מהעתיד. ניתן גם להיעזר בתפילה היפה מהקורס בניסים: "אני מפקיד את העתיד בידי האלוהים" וכן "אהיה אשר אהיה".
איך אפשר להימנע מחשיבה כפייתית על העבר? לעתיד אין זיכרונות ולכן יחסית קל להשתחרר ממנו; ניתן לראות שהמצאתי אותו ושהוא רק בראש שלי. לעומת זאת, העבר כבר התרחש ואני ממשיך לעבד אותו שוב ושוב, זאת בגלל הזיכרונות שעדיין נראים מוחשיים ומלאי חיים. ובמובן מסוים אני אכן רואה אותם (בעיני רוחי). כמו שכבר כתבתי, הזיכרונות חשובים לתפקוד בעולם הזה, אך ברגע שחלק מהם הופכים לנטל פסיכולוגי מעיק שמונע חיים מאושרים וזורמים, כדאי לשקול להפסיק להיאחז בהם, כי לסבל רצוני מודע אין ערך התפתחותי. אז איך אשים קץ לעבר? באמצעות ההבנה שהזיכרונות הם אירועים מנטליים ואין משמעות אינהרנטית שטבועה בהן. כלומר גם אם עולה זיכרון שנראה חי, זה אירוע תודעתי, שלו אני נותן את המשמעות בדיוק כמו לאירוע פיזי. יש לציין שאם יש אמונות לא מודעות חוסמות באותו תחום בעבר שעליו אני חושב, הרי שלא אוכל ממש להפסיק לחשוב על אותו תחום עד שאזהה ואתיר את אותן אמונות.
חלק מהמחשבות הכפייתיות על העבר נובעות מאי קבלה של אירועים שהתרחשו, עמדת קורבנוּת והיעדר סליחה. כאן עוזרת ההבנה שכל המחשבות והכעסים לא ישנו במאום אירוע שקרה, זה דבר מוחלט וחתום. אי קבלת העבר היא דרך ללא מוצא. עבודת סליחה מהלב יכולה לסייע במקרים של פגיעות. אמונה בנשמה והתחברות אליה יכולות לעזור למצוא נחמה, כמו ההבנה שהכול לטובה ושאין אקראיות ביקום. אפשר לשאול מה האירוע בא להזכיר לי ?
באנגלית המילה הווה היא present, שפירושה מתנה, ואכן זה כך לדעתי. רגע ההווה הוא הרגע היחידי שבו יש לי באמת בחירה ויכולת להיות, לחיות ולאהוב. וכמו שטולה אומר, גם אם אין אושר בהווה ניתן להיות בו בשגרה במצב של קבלה, ובמצבים קשים להיות במצב של כניעה ביחס למה שקורה (היות שבעבר הייתה לי התנגדות למילה כניעה, אבהיר שהכוונה בכניעה היא לא לחוסר אונים ומעש אלא לגישה נפשית שמחבקת את הרגע בקבלה מלאה ושממנה, בחלק מהמקרים, יכולה להגיע פעולה תבונית).
נשתמע. ניר זיגמן |