חשבתי הרבה מה יכול לקחת את המאבק הציבורי אזרחי הזה למקום טוב, מקום שיגרום לשיפור המדינה הזו מהיסוד.
שמעתי הרבה דעות, חלק הלכו לכיוון המיידי – תנו לנו, תפחיתו מיסים, תעלו הכנסה, תעבירו תקציבים מפלח אוכלוסיה אחד למישנהו תורידו מחירים, תפשירו קרקעות.... אבל כל אלו הם הישגים מיידיים שגם אם יתקבלו יהיו קצרי טווח. נניח שתקום וועדה, שתחליט לאשר חלק מהבקשות ונניח שישנו סדרי עדיפויות. הרי שבמשבר הבא שיתעורר, אם מסיבות כלכליות, בטחוניות או חברתיות, הגלגל יתהפך חזרה.
חלק אחר של הדעות טוען שכדי לעשות את השינוי צריך להכנס לכנסת ולממשלה. זו חשיבה יותר ארוכת טווח. לעשות את השינוי מבפנים, אבל, כבר שמעתי שיש כמה התארגנויות להקמת מפלגות וכמובן שכל המפלגות הקיימות מקימות "מחלקה חברתית" והתוצאה היא שהכוח החברתי פוליטי העצום הזה שנבנה יתחלק להרבה מחנות, סביר להניח שעל פי הפוליטיקה הישנה (שמאל ימין דתיים חילוניים) והתוצאה תהיה מאבק כוחות פוליטי שיוביל במקרה הטוב לתוצאות מועטות.
אז אם ככה, ללאן ללכת? מה יכול לעשות שינוי אמיתי שישנה באמת את פניה של מדינת ישראל? מה יכול לעשות הכוח הספונטאני שהתעורר כדי לשנות את העתיד למען הילדים ולמען הדורות הבאים?
אם אפשר היה להקים את המדינה מחדש זה היה טוב. אם היינו יכולים לשנות מספר קטן של עקרונות שעל פיהם תפעל המדינה בצורה קצת שונה זה היה יכול להיות נהדר.
אז אילו דברים הייתי רוצה לשנות?
קודם כול, הייתי רוצה שיהיה קשר חזק יותר בין האזרח לממשל. שהכנסת והממשלה לא יהיו סוג של מגדל שן שאין לו קשר למציאות. הייתי רוצה שהמדינה תפעל לרווחת האזרחים ולא שהאזרחים יפעלו למען הממשלה.
דבר שני שהייתי רוצה זה שתתקיים דמוקרטיה שבה רצון רוב העם בא לידי ביטוי. אי אפשר לרצות את כולם, זה ברור. וברור גם שיש אינטרסים סותרים. הדבר הגרוע ביותר הוא לעשות שעטנז, כלומר, לנסות לעשות איזה "ממוצע" כזה שאולי יספק חלקית חלק מהאנשים. אני הייתי רוצה שרוב העם יכתיב את הנעשה. כמובן שאסור לדרוס את השאר ואסור לפגוע בזכויות היסוד שלהם. יש לאחרים זכות לנסות בסיבוב הבא של הבחירות להיות הרוב...
הדבר השלישי שהייתי רוצה הוא הפרדת רשויות מלאה. גוף מחוקק, גוף מבצע וגוף מבקר. השילוב בינהם הרסני. בין שני הראשונים כיום יש קשר כל כך הדוק שאחד מפריע לפעילותו של השני. מאבקי כולו בכנסת מפריעים לממשלה ולהפך. מארגי הכוחות כיום משלבים ממשלה, וועדות כנסת, סיעות, מפלגות, מרכזי מפלגות, מטבחונים קואליציות אופוזיציות ו.... נגמר לי האוויר. לא פלא שלא יוצא מזה כלום.
אז איך יוצאים מזה?
אם הייתי עכשיו בשנת 1948 – שנת הכרזת המדינה, הייתי עושה מעשה אחד שאף אחד לא חשב עליו. הייתי לוקח את מגילת העצמאות, אותה מגילה שעליה חתומים "האבות המייסדים" שלנו וגוזר ממנה חוקה שתהווה את עמוד השידרה של המדינה.
אתם יודעים מה? עוד לא מאוחר. במגילת העצמאות כתוב, בחלק השלישי שלה,מה יהיה אופי המדינה. כל משפט שם שווה חוק יסוד בחוקה. אז בואו נעשה תרגיל....
אלו הם העקרונות
ואלו הם חוקי היסוד שהיו צריכים להגזר מהם:
בנוסף לחוקי יסוד אלו צריכים היו לחוקק חוקי יסוד הקשורים לממשל ולהתנהלות
והחוק החשוב ביותר הוא חוק יסוד החוקה שקובע את סידרי קבלת חוקי היסוד ואיך מתבצעים השינויים בהם. חוק זה חייב להתקבל במשאל עם. הוא למעשה החוק החזק ביותר והזכות לקבלו או לשנותו היא אך ורק של העם.
אז נכון, חוקקו חוקי יסוד, אבל, חוקים אלו אינם חוקי מייסדים. אלו הם חוקי פשרה פוליטית. אם הם חוקקו על ידי פוליטיקאים ונכתבו על פי יחסי הכוחות בכנסת הרי שברור שהם נושאים אופי פוליטי. אסור שחוקי יסוד יהיו כאלו. חוקי יסוד חייבים להיות טהורים ולא לשאת שום מסר פוליטי. ימין ושמאל, דתייים וחילוניים אמורים לקבלם באותה אהבה ולכן, מי שאמור לכתוב את חוקי היסוד אסור שיהיה פוליטיקאי אלא גוף המנותק מהעשייה הפוליטית. מי שאמור לקבל את החוקים זה או משאל עם או רוב מיוחד (75%) של חברי כנסת. כנ"ל גם לגבי שינוי בחוקי היסוד.
חוקה חייבת להיות המנחה של פעילות הכנסת והממשלה כי היא צריכה לגלם בתוכה את הרצונות הבסיסיים ביותר של העם – איך יהיה פרצופה של המדינה.
אז לסיכומו של דבר, הדרך של המאבק החברתי שהתעורר להשפיע על המראה העתידי של המדינה הוא על ידי גיבוש חוקה ו"הכרחת" המנהיגות לקבל אות ולאמץ אותה ככתבה. כאן אנחנו יכולים להטביע חותם לדורות.
|