לפעמים פורש את כף היד
מסתכל עליו

שלי, נשאר קטן ותם
חפון בין סימן וקמט
שם
נם
כאמת
בבסיס האגודל, בבשר סמוך למרפק היד
נותר מהבטחה בוהקת
לפעמים רואה שהצלקת
צוחקת עליי

שאהבתי החובקת
זו המאובקת, עוד זוכרת אותו

ואני את הדם שנטף
ואת  ההוא שנשטף

מאז חלף הזמן בחטף
היה לי למשל, אות וסימן
על נמשל שנשאל ונדרש

עוד בי רחש אם עמד במבחן
או רכן ולא היה ניחן  

חלף מאז זמן  החלפנו דף
הציב עוד רף

לכל הבטחת דם, יש גוון
אמרתי,

את אמרת, שיכולת להיות אוויר וגם ענן

על כל פנים רק המרחב והכאן היה ממשי

ביננו

עד שלא נותר עוד קוד אחר

או דבר אישי

שם הכרתי את הפלזמה
כיצד מופרדת
לאדום ולבן שהיא רוטטת
ורועדת במבחנת הזמן
עד שמתייצב הגוון שקוף

אם הדם בא בדם כקנה סוף
רצוץ
והכלל נותר גם מיותם

בהרף עפעפי אגם
כמשל שנשאר
והנמשל נכשל
מי ישאל את החתך

מה הטעם לזכור שפעם 
הנמשל הותך ורותך
ברתק שער מתכת, באבטחה
בתוך הבטחה
בחתך

שנשר המשל והנמשל הפך
חטף נשל בשר שהושל

אמרתי שם; לא אשאל
למה נכשל החתך

לפעמים פורש את כף היד
ומסתכל עליו
שלי נשאר שם קטן ותם
לעתים מחייך אליו בחטף

אל החתך

הוא עוד שם, שומר עליו שלא ייבלע
ולא ייקלע למצוקה

בתוך קמט זמן
שלא יבולע לו דבר, עוד אות  מאמת שנכשלה ברף האמת,
עוד אומד ועונד אותו
גם שדבר מה מת שם

וחונט

שיישאר וידע כמו חבר נאמן שעבר
בהווה לנגד עיניי
ושכח אותי
ואותו בהרף העבר
צבר סיכוי לעתיד

שיעיד עליו

אמרתי לחתך; אין דבר
הזמן לא קבר

את העבר

עוד יגבר להט הרתך
עוד תעלה רוח לטף
בחטף היותנו

כאן