שלושה עובדים מאוד מרכזיים עזבו בחודש האחרון, היסודות האיתנים שנבנו, החלו מתערערים, הארעיות חבטה בפניי. הראשונה הייתה המוכשרת שבנשים, חכמה וחרוצה, חדה כתער, הגדילה את ראשה והרחיבה רבות את תחום אחריותה, העלאות השכר שזכתה להם, ניתנו תמיד באהבה ותמיד מיוזמתי, לעולם לא נזקקה לבקש או לדרוש. יש פתגם רוסי שמגדיר אדם מוכשר, כשווה את משקלו בזהב וכך כיניתי בכל תקופת היכרותנו מיד אחריה עזבה מי שהייתה חברתי, הרבה מעבר לשעות העבודה, מי שבכל הרמת כוסית, הברכה הרגילה הייתה: "את איתי עד הפנסיה" מי שהתחילה איתי כמעט מההתחלה, תמיד נזכרנו בערגה, כיצד הכל התחיל, איך היינו פעם תחובים בתוך הכוך ההוא עם המזגן חלון הרועש, שהיינו נאלצים לכבות אותו כשהייתה נכנסת שיחת טלפון. ברגעים המביכים שיש בכל מקום עבודה, רגעי ההרמות כוסית עם הנאומים הצפויים האלו, בו כל העובדים מתכנסים להם עם כוסות פלסטיק ושמפניה זולה בעשרים שקל. לחיי העובד שהתחיל, לחיי העובד שאך פוטר, לחיי ראש השנה/סוכות/מזל טוב וכו בכל התכנסות כזו, רק את ואני ידענו כיצד זה היה נראה לפני כמה שנים, רק את ואני חווינו את התהליך. ולפתע הכל תם, עובדים חדשים, אנרגיות אחרות, שפה שונה, הכל מוזר מעט. והנה אט אט, הכל מתיישב לו חזרה במקום, ההשתלבות מאוד מהירה, חזרה לשגרה, העסק ממשיך לצמוח ומותיר אותי תוהה, כמה החיים חזקים מאיתנו, כיצד אנו לפעמים שוגים לחשוב ולבלבל מי המרכז ומי הטפל מי סובב סביב מי
********************************************************************************************
אהבה שמילאה כל שניה מזמני וכל תא מגופי, פגה לה ונדמה היה שהעולם יעצור מלכת מאומה לא ידמה, כלום לא ישווה, איזו פטאליסטיות דטרמיניסטית ופסימית מצידי כמה טיפש הייתי.
***********************************************************************************************
כשהוריי התחתנו, אבי מאוד רצה בנים ואימי בנות עד היום יצא לאמי להתבאס ארבע פעמים בדיוק הפעם האחרונה שהיא התבאסה הייתה לפני 28 שנים, בדיוק עת נולד בן הזקונים שלה, אחי הקטן היפה והמוכשר. הילד יודע לצייר, יודע לנגן, יודע לדבר, יודע לסחוף אחריו וכנראה שיצליח לא מעט בחייו. לפני כשנתיים נתן לי במתנה תמונה שצייר, התמונה יפה, ברם כתם לא מוסבר בצבע לא קשור מכער את אמצעה. התמונה נתלתה אחר כבוד בסלון שלי, שוברת את הצבע האחיד של הבית ומבלי משים נתלתה באופן לא סימטרי. לא באמצע הקיר, אל מעט בצידו. וכל הפרטים הלא קשורים: הכתם שבאמצעיתה, הצבע החזק והאסימטריות
ממחישים את היופי שבחוסר השלמות There is beauty in imperfection לא כל בחורה צריכה להיות מושלמת כל היופי הוא בפגמים
|
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הרעיון הוא שלעיתים חסרון מסוים מדגיש את כל היתרונות
אמסור לו גם את זה...:)
אני אמסור לו..:)
את חתיכת ילדה עם אבחנות...
לו רק הייתה לך גם סקרנות...
בגיל שלי, כבר הייתי אמור להיות עם הרבה יותר תובנות
המשפט על כך שיש יופי באי השלמות, נולד מתוך שיחה שהייתה לי עם חבר.
שניסה לומר לי בהקשר אחר, שכשיש פגם כלשהוא הוא מוסיף ליופי ולא גורע
למרות שהקונטקסט היה מעט שונה,
התחברתי לזה ממקום אחר
עושה מה כפרות?
ומה יהא על החלומות שלנו אנו?
ובקשר לציור, אני אמסור לו..:)
הוירוסים של חיינו, הגרופיות/גרופים גם כבר אינם כשהיו,
האלכוהול משפיע פחות, הקהות מכה בנו
ולפחות מבטא צרפתי תמיד יעשה לנו את זה
(חוץ ממני)
לפעמים זה מושלם מכל מרחק, לפעמים זה אף פעם לא נמאס
אז נזדרוביה לחיי הבלבול
אם יש אלוהים אז הוא מושלם. האדם נברא בצלמו ולכן לעולם לא יהיה מושלם, אלא ישאף לשלמות.
יש אנשים ששואפים לשלמות, ויש אנשים ששואפים להיפך מכך.
אלה ששואפים לשלמות הם הראויים להערכה ולכבוד.
שלמות אינה קיימת בעולם האדם, רק הבלבול לגביה.
אני מסכים, אין יפה מזה
ההסבר יהיה הרבה יותר ארוך מהפוסט עצמו
אני מניח שאת צודקת