לפני שנים אחדות התגייסתי לצה”ל. ‘אחדות’ זו אולי מילה צנועה מעט כדי לתאר את הזמן שעבר מאז, אבל זו מילה די יפה בסך הכל, אז למה לא להשתמש בה. אולי אדייק ואומר שזה היה כבר לפני מספר גושים של ‘שנים אחדות’. ג’ון לנון כבר היה מת, למשל, אבל רבין עוד היה חי, ואפילו בגין עוד לא התחיל עם השטויות האלה של אינני יכול יותר. הנה לכם מסגרת זמן.

בכל מקרה. הייתי צעיר, ובנצרת עילית היה קר מאוד בחורף ורוחות מערביות חזקות כל הקיץ, ורעמת התלתלים שטיפחתי בעמל רב במשך שנים אחדות (באמת אחדות הפעם) היתה מתבדרת ברוח בעודי סובב ברחובות בחוסר מעש, ושורה של ילדים קטנים היו רצים אחרי וצועקים ‘צביקה פיק, צביקה פיק’, כי מי ראה בנצרת עילית תמונות של רוברט פלאנט ביו-טיוב לפני מלחמת לבנון הראשונה, או תמונות בכלל.

קיצורו של עניין שמועד גיוסי הגיע ונתגלגלתי לקורס צה”לי גבוה שעיקרו מתרחש ליד באר שבע, וככה מצאתי את עצמי בוקר חורפי אחד מאבד את כל מחלפות ראשי במספר תנועות מספריים החלטיות של בחור בן גילי, שלא יכול היה או לא רצה להסתיר את השמחה לאיד שאחזה בו, ושעות אחדות מאוחר יותר כבר נמצאתי מפזז באיזור גבעות מדברי כפי שלא חשבתי לעשות לפני כן מעולם.

אבל החודשים התגלגלו והרוטינה נכנסה לשגרה והכל היה בעיקר משעמם ורחוק וחסר תקווה. הייתי נוסע הביתה פעם בשלושה-ארבעה שבועות ועד שהייתי מגיע אליו, הייתי צריך כבר להתחיל לעשות את הדרך חזרה, כי למישהו היה חשוב נורא שניכנס למיטות שבבסיס במוצאי שבת, כדי להבטיח שהתחלנו את השבוע הבא רעננים ועירניים.

די מתחשב בסך הכל.

ובכל פעם כזאת שהייתי שב מן הבית ידעתי שכלום לא מחכה לי בשבועות הקרובים, ומצב רוחי די נעכר בשל כך, ואלמלא בקבוקי הוודקה שהחבאנו בתוך בור שחפרנו באדמה וריפדנו את דפנותיו בגבס והסתרנו היטב מתחת לארונית שנבדקה מידי יום שישי בבוקר בקפדנות יתרה, יכול להיות שהכל היה קשה הרבה יותר. אבל יין, כידוע, משמח לבב אנוש, והוודקה היא הלא סוג של יין משופר.

אבל יום אחד, באמצע השבוע, באמצע החיים, כשהכל היה אפור ומטושטש ודי מדכדך הופיעה פתאום איזו מש”קית ואמרה שלוקחים אותנו עוד באותו אחר צהריים לבאר שבע לראות סרט, ככה על חשבון חיל האוויר הישראלי, ושלאחריו אף נזכה לשעתיים חופשיות לגמרי בבירת הנגב, ושנתלבש יפה ונוודא שלא עלו זיפים בלחיינו מאז הבוקר וששחור הנעליים ראוי למילה שחור והכיתה יכולה לעבור לנוח. ותוך שלושים שניות זזנו להתארגן מלאי התרגשות, כאילו משה בעצמו ירד אלינו מהר סיני והביא עימו לא רק את לוחות הברית אלא גם כמה חבילות טובלרון ואולי איזה פקט של מרלבורו ובקבוק שיבאס לחברה.

בבאר שבע עצמה הייתי לפני זה אולי פעם או פעמיים בחיים. בעיקר בתור ילד, בעיקר בגלידה מונטנה. בעיקר בדרך לסיני. יש לי איזה זכרון שישנתי שם פעם לילה באיזו אכסניה, אבל יכול להיות שאני לגמרי הוזה את זה כי לפעמים יש לי גם זכרונות מן המחנות, ושם - לפחות על פי תאריך הלידה הרשמי שלי - בטוח לא הייתי. כך או כך, הנה הזדמנה לחבורה של חמישים פרחי טיס ההזדמנות לקרוע את העיר באר שבע בשעת אחר צהריים אחת של אמצע השבוע בראשית שנות השמונים, בעודנו חנוטים במדי א’ של חיל האויר, שמפחד ריתוק שבת היו רוויים בכמות נדיבה של עמילן, ובשל כך היו דומים יותר לחליפות שריון של אבירים שנייר זכוכית משמש להן בתור צווארון מאשר לבגדי יום חול.

המשאית הצבאית פרקה אותנו בכניסה לאיזשהו פסז’, ומיד הבנתי שהמרכז המסחרי בנצרת עילית איננו המקום המכוער והעלוב ביותר עלי אדמות ככלות הכל. סודרנו בשלשות על ידי אותה מפקדת זוטרה שהיינו נתונים בידיה, ותוך שניות מעטות הקיפו אותנו חבורות של ילדים קטנים, שידעו לזהות מיד על פי התגיות שלנו, שאנחנו עלובי הנפש הנמצאים בשלב המוקדם ביותר של הקורס, ועל כן הרשו לעצמם לבוז לנו בקולי קולות, ואף להשליך לעברנו חפצים קטנים - שניתן בקלות לקרוא להם דברי סידקית - ומיני מאכל שנמצאו ברשותם, כגון שקיות חטיפים, סוכריות על מקל חצי מלוקקות ומסטיקים לעוסים. הפציעה המשמעותית היחידה שלי בכל שירותי הצבאי קרתה באותו ערב מחתיכת חטיף אפרופו שפגעה בעיני עם השפיץ שלה. 

כל זה עוד היה כלום לעומת הסרט שבחרה לנו מחלקת החינוך והמוטיבציה של חיל האויר - קצין וג’נטלמן! נשבע לכם. עשרות נערים צעירים שנחשבו בזמנם לבעלי מנת משכל מעל הממוצע, היו בכל זאת מטומטמים דיים כדי להיקלע באותו יום, באותה שנייה, לאותה נקודה בעולם, כדי לראות את ריצ’רד גיר מתייסר לו שם בחיבוטי אבות ואהבות וחברים חסרי חוט שדרה שמתאבדים כי כוחם אינו עומד להם יותר. אבל מטיס מטוס קרב כמו שצריך. אפילו ג’ו קוקר מתדרדר שם לאיזו מתקפת מתקתקות שאיננה הולמת אותו. וכל זה בבית קולנוע ישן בפסז’ מט לנפול בבאר שבע.

אחר כך בילינו שעתיים בין שווארמה 'נווה' לפלאפל 'המדבר' ולבורקס 'בין הבתרים', שהיו פזורים שם בשטח כמו גוויות של פלסטינים אחרי שצה”ל יורד עליהם עם פצצות זרחן. ואם לא היה זרחן במה שאכלנו שם, הרי לפחות רמת הקוליפורמים היתה הרבה מעל הרצוי.

או שאולי היתה זו העובדה שבדרך חזרה עצרה המשאית בצד הדרך קילומטרים אחדים לפני שער הבסיס ונתבקשנו אחר כבוד לרדת ממנה, כך שנוכל לסיים את אחר הצהריים התרבותי הזה בריצה, שכן מן המפורסמות היא שנפש בריאה שוכנת על פי רוב בגוף בריא.

- - - 

וכל הנוסטלגיה הזו למה? כי הערב, מוצאי שבת, אסע לבאר שבע, שמאז שנקרתה על דרכי ההזדמנות להיות חלק ממועדון הסרט הטוב ההוא, הייתי בה רק עוד פעם אחת בלבד בנסיבות אחרות לגמרי.

ואילו הערב יש הפגנה שם במאהל, ומכיוון שאנו מורגלים בהפגנות של מוצאי שבת, אין שום סיבה שלא נצא מעורנו - שלא לומר מעירנו - וניסע לבאר שבע כדי להמשיך את המאבק משם למשך שעות אחדות. מי ברכב, מי בתחבורה ציבורית, צאו מהבית ובואו ניסע לבאר שבע. יותר קרוב מלונדון והרבה יותר חשוב.

רק תביאו סנדוויץ’ מהבית.

- - - 

ורק לסגור פינה אחת קטנה. חמש דקות אחרי שהמרושע ההוא גמר לגזוז את מחלפות ראשי ביום הגיוס יצאתי החוצה, היה לי קל ומוזר ומעט קר בצוואר, וחשבתי לעצמי - וואו, איזה סיוט היה השיער הזה כל השנים. 

באר שבע, הערב. אל תגידו לא ידענו.