 אתמול בערב הרגשתי משהו מיוחד.
לפני שבועיים כשדוושתי על אופני בשדרות נורדאו שני רחובות מהמקום בו אני גר, צץ לו אוהל בתחילת השדרה. שבועיים מאוחר יותר התרחב מחנה האוהלים המאולתר עד לרחוב סוקולוב.
השתתפתי בהפגנת המאה וחמישים אלף, וגם בהפגנת השלוש מאות אלף. אתמול יום שישי 12.8.11יצאתי לקבלת שבת במאהל נורדאו. במקום הצטופפו כשלוש מאות איש, לאורך השדרה נמתחו שולחנות אוכל עם כוסות וצלחות חד פעמיים. מטבח מאולתר הוקם באמצע השדרה וכל אחד הביא ממיטב מאכליו לחלוק עם האנשים.
אחד מהאנשים ערך קידוש, קבלנו את השבת, התיישבנו ליד השולחנות וסעדנו ואז קרה משהו. בשמונה בערב כשכל עם ישראל יושב בביתו וצופה בחדשות, יצאו חלק מתושבי תל אביב בנורדאו וגם ברוטשילד כדי להיות ביחד. הורים וילדים, צעירים ומבוגרים חובשי כיפה וחילונים ישבו ביחד והרגישו מחוברים זה לזה.
פתאום הרגשתי סוג של ביטחון, תחושה של התפעלות, שקט ורוגע. הייתי ברחוב, עם האנשים שאני לא מכיר, וחשתי שאני יכול להפסיק ולדאוג לצרכים הבסיסיים שלי, שאני לא נמצא בהישרדות, כי כל השאר האנשים שם דואגים לי ואני להם בדיוק כמו שמשפחה צריכה להיות. הרגשתי באמת מה זה אומר "כל ישראל ערבים זה לזה".
ואחרי שהסתימה הארוחה, אף אחד לא הלך הביתה, כולם נשארו להופעה של להקה שאינני זוכר את שמה, ששרה שירים של מאיר אריאל ולסיום כל האנשים שרו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד והתכוונו לזה.
דברתי עם אנשים שלא הכרתי מעודי, שוחחנו על הרצון של הערייה לפנות את האוהלים, ואנשים אמרו שהאוהלים זו תפאורה, אם יפנו זה כבר לא ישנה דבר, מה שקרה לאנשים בפנים, את זה אי אפשר לסלק או למחות, ושקרה משהו, המחאה הזו העירה משהו מאוד פנימי ומיוחד שיש בעם שלנו, המחאה העירה את כוח החיבור ואהבה שאין לאף עם אחר. בפעם הראשונה הכוח הזה מתעורר שלא באמצעות מלחמה, וזו באמת מהפכה.
ואת הכוח הזה הרגישו אתמול בערב מאות אנשים.
המהפכה האמיתית מתרחשת עכשיו בתוכנו, בעם שלנו ואי אפשר לעצור אותה, והיא מתפשטת כמו מחלה וירלית, כל מי שיוצא לרחוב נדבק.
פתאום אנו מגלים את הכוח שלנו, הבנתי שבעצם כל המאבק הזה הוא על זה שאפשר לחיות אחרת בנינו, בלי פילוג הפרדה, וניצול ציני האחד את השני. התחושה שחשתי אתמול הייתה, שנפתח חלון הזדמנויות שלא היה כמותו בעבר, וכל אחד מאיתנו חשוב.
זו התעררות חברתית שאת הבסיס שלה כל אחד מאיתנו מחפש, קוראים לזה ערבות או אהבה. |
