"זאת לא המסיבה שלנו"

TheMarker Cafeצפלסתמבלוג"זאת לא המסיבה שלנו"

סתמבלוג

עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....

פוסטים פופולאריים

דין פרוטה
11/3/11 | 1598 צפיות
אל תכעסי על סשה
14/1/12 | 2903 צפיות
כאלב איבן כאלב
18/12/12 | 5525 צפיות
מחאת השטרודל
29/5/08 | 1464 צפיות
הגיגים על טכנולוגיה
15/12/07 | 1211 צפיות
עצה ממני
27/7/12 | 1635 צפיות

פוסטים אחרונים

"זאת לא המסיבה שלנו"

לצפייה במסך מלא

"זאת לא המסיבה שלנו"

‎38

תכנים אישיים מחאה

55 תגובות יום ראשון, 14/8/11, 02:51

" בדרך כלל, בזמנים רגילים, יש לי פטור מתל אביב בחודשים יולי אוגוסט" אמרתי לו וגמעתי שלוק משליש הקרלסברג בעשרה שקלים בבית הקפה שבקצה השדרה, מול הקבר הלבן, הבוהק והענקי הוא התיאטרון הלאומי המשופץ. ת"א בקיץ היא מקום נורא עבור ירושלמים. המטבוליזם של הירושלמי פשוט מתחרפן מהלחות, מהזיעה, מה"עור" הנוסף שמכסה אותך, כמו גם התיעוב העצמי מהריח שאתה בטוח שאתה מפיץ סביבך.

סללתי, חיברתי, התקנתי, העמדתי, הזעתי....זה התפקיד שלי, מה לעשות. מאחורי כל "טאלנט" שזהו כינויו של כל אדם שמופיע לפני עדשת מצלמות הטלוויזיה, מתרוצצים אנשים שתפקידם הוא לשגר את התמונה והקול אל הערוצים ועבדכם הנאמן הוא אחד מאותם עובדים. בין התקנה לשידור ובין שידור למשנהו יש קצת זמן ואפשר לאכול משהו קטן ולשתות משהו קטן ואם פוגשים מישהו מעניין, אז אפשר גם להעביר איזה דיבור מעניין או משעמם. העיקר להעביר את הזמן עד לפירוק ולטיפוס המיוחל במעלה שער הגיא, עד לאוויר היבש, הקריר והנכסף של עירנו שחוברה לה אחרי אלפיים שנות ושאר קלישאות משומשות.....

הוא היה גבוה, מבוגר כבן גילי והיה לו מבט חלול , מבט הלום, מבט של פוסט טראומה. "אני בקושי ישן בזמן האחרון" הוא אמר "כאילו שהתעוררתי מסיוט שנמשך שנים". שתקתי, לא הבנתי על מה הוא מדבר. "שנים שאני יושב בתוך הטנק, קופץ מהטנק, יורה, צורח, שומע את הצריחות של הפצועים, חיים לא עונה לי, אף אחד לא מדבר איתי, אני לבד למה הם ולא אני..... שנים אני בתוך הסיוט הזה." עכשיו כבר הבנתי הרבה יותר טוב, אני מכיר אותם, את אלה שמעולם לא עזבו את שדה הקרב.

אני צריך להפסיק רגע את השיחה ההזויה הזאת שאני מנהל עם עצמי ולומר לכם שלא היו דברים מעולם. נכון שפגשתי איש כזה בשדרות רוטשילד אבל השיחה לא התקיימה באמת, רק אצלי בראש.

"מה זאת אומרת כאילו התעוררת" שאלתי " בגלל המחאה הזאת?" הוא לקח עוד לגימה מהבירה הקרה וסיפר לי איך הוא נלקח מאמצע המסיבה של החיים שלו לתוך המלחמה. "יום אחד אתה חייל משוחרר שרק סיים שלש שנים קשות בסדיר וחוגג את האמאמא של החיים שלך, שותה, מנפס, שוחה בבריכה, מזיין סקנדינביות בלי הכרה, מתאהב.....סטראחחחחח למחרת אתה בטנק המזויין עם חברים שרק הכרת והכל מתפוצץ סביבך".

גם בימים שאינם קיץ ואינם ימי מחאה, העיר ת"א היא כמו שדה פרחי בר באביב. כמו הפרחים שפורחים בשלל צבעים וריחות מסממים, כמו הפרפרים והחרקים שמשגרים פרומונים עם הרוחות הקלות, כך גם הנערים והנערות היפים כל כך מציגים את מחמדיהם/ן לעיני הציבור, כאילו אומרים "עכשיו תורנו לזיווג והפריה." " בוא אלי פרפר נחמד" בוא, שב אצלי, נדבר, נכיר אולי יקרה משהו. והעיר מלאה מהן. יפות, שזופות, חצי לבושות. בשנה שעברה נסתיימה עונת הקורקבנים, השנה אנחנו באופנת המכנסונים הקצרצרים והמחשופים העמוקים. " כאילו שהתעוררתי וחזרתי למסיבה שעזבתי בשבעים ושלש" הוא אמר והעיניים של שנינו רותקו למחשופים נדיבים ול"חיוכי מפשעות" של שתי נערות צמודות מכנסון שפסעו מולנו על המדרכה. "כמו אז" הוא נאנח "ממש כמו אז" הוא אמר כאשר הן חלפו על פניינו, מותירות ניחוח קל של בושם ושני פילחי עכוז מוצקים על רגליים ארוכות ארוכות שהלכו והתרחקו הלוך וטפוף על עקבים דקים וארוכים.

הלוואי שהיתי מקיים איתו את השיחה הזאת. הלוואי שהיה לי שכל להזמין אותו לבירה, לשמוע את הסיפור שלו, לראות אותו מתעורר מהקרב ההוא

שלא שאלתי עליו, לראות את המבט החלול וההלום ניצת למראה הפיאסטה הים תיכונית התל אביבית הזאת. אבל מה שאמרתי לו באמת היה "לך לכתב, אולי הוא יסכים לראיין אותך".

הגוף לא מתקרר בת"א, הזיעה לא מתייבשת. חיברתי את הגנרטור, משכתי קו טריאקס למצלמה, קו חשמל לתאורה, הצבתי את חצובת המצלמה ואז הוא ניגש אלי ושאל "אם מראיינים גם את הלוחמים הוותיקים". אתם צריכים להבין שבכל ארוע רב משתתפים מגיעים כל המוזרים, החלכאים והנדכאים כדי לשפוך את מר ליבם, לקבל קצת תשומת לב. כל מוזרי העולם, נמשכים אל המצלמות כמו עשים אל מנורת הגן וכל אחד רוצה לומר לעולם משהו. זה העיריה דפקה אותו, ההוא שונא את כל הערבים, אחד אחר מלא טענות לבית המשפט, מישהו טוען שסתם נטפלים לקצב וכולם מזיינים מהצד ועוד כהנה וכהנה. ואז מופיע לך איש גבוה עם שלט ואומר שהוא רוצה לדבר בשם "הלוחמים הוותיקים". שלחתי אותו אל הכתב ואחרי שהוא חזר מממנו עם תשובה שלילית כמובן הוא שאל אותי שוב למה אנחנו לא מסכימים לראיין אותו ואני, בחוסר סבלנות אמרתי " גם אני כמוך, בן אותו גיל, גם אני מהלוחמים הוותיקים, אנחנו לא מעניינים כרגע אף אחד". "אבל למה, למה אנחנו לא מעניינים אף אחד?" הוא שאל. "ככה" עניתי "זאת המסיבה שלהם, של הילדים האלה, לא שלנו. אנחנו כבר מזמן פספסנו את ההזדמנות שלנו". הוא בהה בי בעיניים הריקות האלה ואני, בפעם הראשונה הבחנתי בשלט שהיה תלוי עליו כמו תליון ח"י על החזה, שלט מהוה מעשרות השנים של הפגנות. זה היה שלט ישן, נייר על דיקט ועליו תצלומיהם של שלשה לוחמים מתים, שמותיהם ומספר גדוד השריון שבו שרתו.

לאחר שעניתי כמו שעניתי הוא הסתובב והלך. איזה בנזונה זקן מזיע ומסריח אני. הייתי יכול להזמין אותו לבירה. היתי יכול להקשיב לסיפור שלו. יכולתי אפילו לנחם אותו, או בעצם את שניינו ולהגיד לו שסוף סוף הם הבינו. דווקא הילדים האלה שכבר חשבנו שלא אכפת להם מכלום והם רצים כל היום אחרי הזנב של עצמם במרוץ ע"ש ביבי להצלחה בכל מחיר ובלי כל חשבון, דווקא הם מבינים. כן כן, היתי יכול... אבל אני, פועל כפיים זקן, ציני ומזיע, לוחם וותיק שהפסיד בכל המלחמות, שאיבד כבר מזמן את התקווה לחברה שפויה וסלחנית יותר, כל מה שהיה לי להגיד לו היה – "זאת לא המסיבה שלנו".

אם תפגשו לוחם וותיק, עם שלט דיקט לבן ועליו תצלומיהם של שלשת חבריו המתים, תבקשו ממנו, בשמי, סליחה.

דרג את התוכן: