שלמה ארצי כתב:

אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אישה חיה,
אבל את שיר קיים.

אתי שלי,

זה לא יהיה ממש נכון לקרוא לך "שלי" כי אף פעם לא היית רק שלי. היית כמובן קודם כל של הילדים הנהדרים שלנו והיית למעשה של העולם כולו. של כל מי שהכרת.

אבל היום אני מבקש בכל זאת לפנות אליך כאילו היית רק שלי.

- רק שלי, כי בכל זאת היינו ביחד מאז שהיית בת 16 ואני בן 19.

- רק שלי, כי במשך ה- 5 שנים האחרונות שלנו יחד חלקנו חוויות ומחשבות שהן רק שלנו.

- רק שלי, כי בימים באחרונים שלך רק אני הצלחתי להבין מה את מבקשת ומה את צריכה.

- רק שלי, כי אני צריך.

את בטח זוקפת אוזניים ולא מאמינה שאני בעצם מדבר אליך. את צודקת. לא את ולא אני מאמינים שאת באמת שומעת אותי.

אני מבטיח לא לעשות זאת שוב, אולם היום אני חורג ממה ששנינו מאמינים בו ובוחר לדבר אליך בקול. בקול, על מנת שהמילים, שנכתבות בשעת בוקר מאוחרת ב"משרדי" הקבוע בקפה, עם כל הרעש מסביב כמו שאני אוהב כשאני כותב או יוצר, יצאו מהבטן והלב ונוכל להיפרד כמו שצריך ולהמשיך הלאה.

כי בכל אותן שיחות נפש שהיו לנו במהלך הכמעט 5 שנים שעברו מגילוי הסרטן ועד ללפני שנה, לא באמת נפרדנו.

דיברנו כמעט על הכל:

על איך יהיה לנו נכון לחיות את התקופה שנשארה, על מה שהיינו רוצים להספיק לעשות ועל מה יהיה נכון לוותר, על מה שחשבנו שיקרה אתנו, הילדים ואני, לאחר לכתך ואפילו על המקום והאופן בו תסיימי את חייך ומה יהיה בטקס.

אבל דבר אחד לא עשינו באמת: לא נפרדנו.

- לא נפרדנו כי כנראה תמיד קיווינו שיהיו לנו עוד כמה ימים לעשות זאת. הרי נלחמת בשלב ובאופן שלא את ולא אני האמנו שתילחמי, והצלחת להיות שם עוד כמה ימים בשבילנו.

- לא נפרדנו כי זה הייה כנראה כואב מדי לשנינו.

- לא נפרדנו כי כשהגיע הרגע את כבר לא ממש דיברת ואני העדפתי לדחוק את הרגש ולעבור למה שאני מכנה "טכנאות".

אז היום אני מבקש להיפרד.

להיפרד וגם לספר לך קצת על השנה האחרונה בלעדיך ועל מה שקורה עם כולנו. כי למרות הזמן שעבר, בכל פעם שקורה משהו משמעותי או כשאני רואה משהו מעניין, המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא להתקשר ולספר לך.

את הדברים הרעים את בטח יודעת. כי הרי בעולם שבו את אולי נמצאת שמועות פושטות עוד לפני שהן באמת הופכות למציאות מרה.

אז את יודעת שאהרון, אחיך הגדול, נהרג בתאונה מחרידה לפני כשלושה חודשים והשאיר אותנו, בפעם השניה בתוך שנה, המומים וכואבים.

אבל בחיים כמו בחיים, הכל מתבלבל ומתערבב וכמו שאמרתי באזכרת ה- 30 שלך, כדור הארץ ממשיך להסתובב, השמש ממשיכה לזרוח במזרח ולשקוע במערב, הפרחים פורחים והציפרים מצייצות.

- אני רוצה לספר לך על הבן שנולד לשרון ושי. מחר תהיה הברית ותוך כדי שאני כותב את הטקסט הזה התבקשתי על ידי שי להיות, ביחד עם אחיו, סנדק. אני לא מעט צעיר בשביל סנדקות? בטח שהסכמתי. בהתרגשות גדולה.

- אני רוצה לספר לך על ניל, שבשנה האחרונה גדל, בגר ויפה. הוא עולה לכיתה ג' בתחילת השנה, עם מורה חדשה והרבה חברים. ועל המבט הכחול והמדהים שלו שאת מכירה שהשתכלל וכבר "הפיל" כמה וכמה מורות ומטפלות. ועל כמה הוא שופע טוב. והוא גם ניצח במרוץ מכוניות על שלט בקייטנה של יוסי בן טוב.

- אני רוצה לספר לך על ניצן, על הלהקה שנושאת את השם 1O9 בזכותך ועל איך שהם ניצחו בגדול בתחרות המקורוק. מאז הם "הלהקה" של עמק חפר ובסוף החודש הם יופיעו בתור להקת חימום בהופעה של להקת "היהודים". את ודאי זוכרת שהספקנו להיות ביחד במופע עמידה שלהם ביחד עם צעירים בני 20.
וגם על איך שהוא בגר בשנה הזו ונהיה מדריך אחראי, מסור ומוביל.

- אני רוצה לספר לך גם על תום.
את זה שהיא כבר סקיפרית אמיתית על גוררת של חיל הים את בטח יודעת, כי הרי זה שודר ביום ראשון בטלביזיה.
אז שתדעי שהיא בחופשת שחרור וכבר כמה חודשים היא ונמרוד, שלא הספקת להכיר, ממש ממש דביקים.
ועוד מעט היא תיסע לטיולים בחו"ל, תלמד לפסיכומטרי ותתחיל ללמוד רק עוד שנתיים.

- אני רוצה לספר לך שכמשפחה אנחנו ממש משתדלים. משתדלים להיות מסודרים, משתדלים לעשות דברים ביחד, משתדלים לעזור, משתדלים להמשיך. נראה לי שאנחנו מצליחים ברוב הדברים וברור לי שאת גאה בנו.

- אני גם רוצה לספר לך על טלי. היא כבר מכירה אותך מהתמונות והסיפורים.
אתן כל כך שונות ויחד עם זאת כל כך דומות.

- וגם לספר לך על הלנציה דלתה שלנו. זוכרת שהייתה לך כזו פעם? את החדשה בטח היית אוהבת. בזכותה גם זכיתי לכינוי המדליק "האיטלקי". זה בפייסבוק. תיכנסי לראות. אם תפתחי חשבון נוסיף אותך לקבוצה שלנו.

- ועוד משהו. לא בטוח שזה על דעתך אבל קניתי אופנוע חדש. לא. זה לא משבר גיל הארבעים (או החמישים). את הרי יודעת שתמיד זה הייה משהו שרציתי.
את חייבת לראות אותו. למרות שהוא קטן הוא אופנוע מרוצים אמיתי. מסתדר טוב עם הלנציה והאופי שלי. וכן, אשתדל להיזהר.

לפני כמה ימים, כשהסתובבתי עם תום בשדרת האוהלים שכונתה בזמנך "שדרות רוטשילד", שאלתי אותה אם לו היית בחיים היום האם היית בעד או נגד.

לא הגענו להחלטה חד משמעית באשר לתשובה אבל כמו שאנחנו מכירים את האופי הסוער שלך נראה לנו שהיית גם וגם.

היית מזדהה עם המאבק ואפילו מצטרפת אליו באופן אקטיבי, ויחד עם זאת היית שולחת אותם למכור את האייפונים ולהשתמש בכסף לשכר הדירה. ובכלל היית בטח שואלת למה הם באוהלים כל היום במקום ללכת ולעבוד.

היי שלום אהובה. כמו שאת יודעת אני לא מאמין במפגשים בעולמות רחוקים. אבל מי יודע. הרי אין דבר כזה שאין דבר כזה.

ושוב מאותו השיר:

אז לפעמים כשקר לי,
בשקט מתיישב איתך,
ושר בלי מילים -
אני שר לי.
אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב.

שלך,

שאול