יזכור עם ישראל:

לרמטכ"ל בני גנץ מגיע עיטור כבוד על החלטתו האמיצה לקבוע את נוסח ה"יזכור" הצה"לי כ"יזכור עם ישראל", ולא כ"יזכור אלוהים".

הנוסח שהתקבל, אמור להיות מקובל על כל העם, בין אם מדובר בדתיים ובין  אם בחילוניים, בין אם ביהודים ובין אם באלה שאינם יהודים.

כידוע, בין המשרתים בצה"ל נמצאים בני כל הדתות, ובמהלך שרותם הם מסווגים כחיילים, ולא כבני דת כזו או אחרת.  כמובן שלאחר שיסיימו את השרות (ואני מדבר רק על אלה שלא נהרגו במהלך שרותם, כמובן), יחזרו אלה שאינם יהודים, להיות גויים, או ערבים, בהתאם לסיווג שהיה להם טרם גיוסם, ויהיה אפשר להמשיך ולפגוע בזכויותיהם, כמו בזכויות לדיור, תעסוקה, ענייני אישות  וקבורה וכיו"ב.

באשר לשוחרי הנוסח השני – זה שנדחה בסופו של דבר, אז כמובן שגם להם מגיע ציון לשבח. כוונתי לכך שהם ראויים לשבח על שיצאו להגן על זכויותיו של הקב"ה, אשר כידוע עובד בשרותם. ומה לנו יותר יפה ומכובד ממעביד שנלחם למען עובדו?

עצם הנוסח "יזכור אלוהים" אמור לקומם כל מי שמאמין בקיומו של אלוהים.  וכי אלוהים הוא בן אנוש שצריך להזכיר לו?! ואיזה מין אלוהים הוא אם יש לו נטיה לשכוח?!  עצם הפניה אל אלוהים שלא ישכח, מעידה על קטנות אמונתם של הרבנים שתמכו בשינוי הנוסח.

אז כסבא של חייל אני מברך בגאווה את הרמטכ"ל בני גנץ על שיקול דעתו ועל אומץ לבו, ואם גם יסייע לשובו של גלעד שליט במהרה ובשלום, ובדרך זו –יסייע גם להחזרת ערך הערבות ההדדית לצה"ל – יבורך שבעתיים.

אחרי למעלה מחמש שנים בשבי הגיעה העת שמנהיגינו יתחילו לזכור גם את חיילינו החיים!

הריני מתכבד להעניק לו בזה את עיטור "הלוחם ללא חת", שתצלומו מצורף בזה.