ביום שישי אחר הצהריים יצאתי לבקר במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, כפי שעשיתי בכל הימים האחרונים. אינני יודע מדוע, אך מדי יום בשעות אחר הצהריים מתעורר בי צורך עז לטפס במעלה שדרות בן ציון ולהביט על הנוף שנשקף מכיכר הבימה המחודשת. המון אדם התכנס באותו היום במאהל המחאה התל אביבי. המדרכות הסדוקות היו גדושות בהורים, ילדים ונערים שבאו לראות במו עיניהם כיצד נראית מהפכה.
אבל היה נדמה שמרבית המבקרים היו סוג של "תיירים". הם לא בהכרח באו כדי לדבר עם המוחים או לשמוע את קולם וגם לא להצטרף לזעקתם. זה היה נראה יותר כמו בילוי באטרקציה, בהופעה הכי טובה בעיר. ילדים הצביעו בסקרנות על האוהלים ודייריהם ושאלו את האימהות "מה זה הסיגריה המשונה הזו?" נערות צעירות הצטלמו ליד סיסמאות שונות בלבוש חושפני רגע לפני שעדכנו את הסטטוס בפייסבוק ובסוף התור המשפחתי עמד, כרגיל, האב העייף עם בקבוקי מים וכובע מצחייה. ברוטשילד פינת חשמונאים, המקום בו הוקם המאהל היהודי ערבי, נמצא השוק. כאן הילדים יכולים לבקש מההורים בייגלה או ארטיק ואפילו תמונה למזכרת מן הטיול המשפחתי.
- "אמרתי לדובי מה נעשה בסוף שבוע? בממדיון כבר היינו, הופעות של ועד העובדים כבר ראינו אז אמרנו או שהולכים לאיקאה או שהולכים למחאה. ואיך נהנינו!".
בין כל התיירים מצאתי ידידה טובה, מהפכנית חברתית ותיקה, שכבר לקחה חלק באין ספור הפיכות בארץ ו בחו"ל. היא אמרה שקראה את הפוסט האחרון שלי, בו קבעתי את מותה של המחאה, ואמרה שהרבה יותר קל להיות נביא של זעם מנביא בשורה. צודקת. היא גם אמרה שכל הדיבורים על סוף המחאה מפחיתים את הסיכויים להצלחתה. למה אני לא נותן להם צ'אנס? היא הציעה שאבוא איתה לפגישה של אסיפת המאהל כדי שאבחן מקרוב את אופייה של מחאת האוהלים. אמרתי לה ש"אסיפה" נשמע כמו מושג מימי ההסתדרות. האם גם החבר שמעון פרס יהיה בפגישה? היא לא צחקה.
האסיפה של המאהל מתקיימת מדי כמה ימים בשעות שונות. ביום שישי האחרון השעה שנקבעה הייתה 15:00 אחר הצהריים והמקום היה מעין "שטח הפקר" במרכז השדרה בין המאהל של צער בעלי חיים למתחם האבות הגרושים שדורשים זכויות. למקום הגיעו כשישים איש - חלקם משתתפים במאהל ואחרים "סקרנים" שעברו באותו הזמן בקרבת מקום. ידידתי הסבירה לי שכל כמה אוהלים נתבקשו לבחור שני נציגים שייצגו אותם באסיפת המאהל. לכל אחד מן הנציגים יש זכות הצבעה וההחלטות כולן מתקבלות על ידי העיקרון הדמוקרטי המובהק של "הרוב קובע". יחד עם זאת, לאור המחויבות לעקרונות הדמוקרטיה, כל תושב מאהל באשר הוא ראשי להשתתף באסיפה ואף להצביע. בנוסף, משום שמדובר במהפכה של העם, כל עובר אורח ברחוב מוזמן גם כן להשתתף באסיפה ולקחת חלק בהצבעות. מדינת כל אזרחיה ומחאת כל אוהליה.
לרגע, היה נדמה כי אני נמצא בסצנה מימי קום המדינה. הבניינים האלגנטיים של רוטשילד נעלמו מן הרקע וכל שנותר הוא אוסף של גברים ונשים היושבים בחול ארץ-ישראלי תחת השמש הקופחת, הישראלית גם היא, עם כובעי מצחייה, כשבאופק מגדל סנאדות עליו כתוב "מגדל העם" ודגלים אדומים המעוטרים בפטיש והמגל. כבר לא היינו בשדרות רוטשילד, אלא במושב שיוקם בעזרת כספו של הנדבן רוטשילד וזיעת אפם של החלוצים. זהו רגע היסטורי.
ראשונה עלתה צעירה חבושה כובע, "סטייל דפני ליף", שאמרה כי ברצונה לומר מספר מילים וכל שהיא מבקשת זה שלא יפריעו לה.
-" למה מי את שתסתמי לי את הפה?" צעק מיד נציג זועם של האוהלים הותיקים בשדרה.
"אני נציגת אוהלים שנבחרה וזכותי לדבר באסיפה", ענתה הצעירה ולקחה בידיה את המגאפון.
עוד לא הצליחה לדבר ומישהו צעק "הבחירות היו שקריות. אך אחד לא הודיע לנו מתי ואיפה הן מתקיימות. את לא נציגה של אף אחד ובטח לא שלי!"
מהומה רבתי פרצה, כאשר חלק מן החברים תמכו בנציג הזועם, חלק בנערה וחלק בכלל דרשו לבטל את האסיפה כולה, שכן אין לה מנדט והיא חלק מן הבריונות שצמחה בשדרה. לאחר כמה דקות נרגעו הרוחות והוחלט לתת לצעירה לדבר בתנאי שתעשה זאת במהרה.
"מין כזה רק רציתי להגיד שהגיע הזמן שתבינו שדפני ליף והחברים שלה הם חבורה סגורה שמתנהגים כמו דיקטאטורים. הם קובעים לבד את האג'נדה שלהם והתנתקו לגמרי מן המחאה העממית. למעשה הגיע הזמן להדיח אותם ולבחור הנהגה חדשה".
מחיאות כפיים סוערות מעורבות בקריאות של בוז. "חצופה! כל מה שאת רוצה זה לגנוב לנו את המהפכה. את פוליטיקאית פקה-פקה". היא עוד עמדה איתנה למשך כמה שניות מול מתנגדיה אך לבסוף ויתרה ונתנה את המגאפון לגבר שמנמן ומיוזע. ידידתי הסבירה לי כי השמנמן מייצג את מארגני המחאה ובנוסף הוא ראש מרכז האינפורמציה שמעדכן את האוהלים השונים בכל פעם שיש התפתחות. "קיצר, דפני ליף סידרה לחברים שלה ג'ובים בהנהגה" אמרה מישהי מאחורי.
"חברים וחברות, כפי שאתם יודעים עברו שבועיים מאז הבחירות האחרונות של הנציגים ולכן היום יש לקיים בחירות חדשות במהלכן כל קבוצת אוהלים תבחר שני נציגים חדשים לאסיפה".
חבריו של הנציג הזועם הרימו קול צעקה "איך היום! לא הודעתם מראש?! לא היה זמן להתארגן! אתם כל הזמן קובעים דברים בלי לעדכן את שאר האנשים. זה לא מרכז של אינפורמציה אלא מרכז של דיס-אינפורמציה!".
כעת החליטה גם הנציגה של צער בעלי חיים לקחת חלק בדיון הציבורי ואמרה שכל הזמן מתעסקים פה בנהלים ובחירות ולא בתוכן. "אני לא מבינה למה נושא זכויות האדם לא נכלל במחאה הזאת בצורה בולטת! הייתה כאן השתלטות על המסר של המחאה".
"השתלטות?! את זאת שמשתלטת. מה איכפת לנו עכשיו מהכלבים שלך? אנחנו מנסים לבנות כאן מודל דמוקרטי של מדינה חדשה".
הנציג הזועם דרש לדעת למה אין פרוטוקול של האסיפות. אם היה פרוטוקול לא הייתה כל הסחבת. "אתה בכלל יודע מה זה פרוטוקול?" שאלה אם חד הורית. "אני אראה לך מה זה פרוטוקול יא אישה מטומטמת! את צריכה פסיכיאטר!" ענה החבר העצבני של הנציג הזועם.
היה חם. לא רק בשל הויכוח. זה לא מקום טוב לייסד בו דמוקרטיה, חשבתי לעצמי. האוויר עומד, החולצות ספוגות זיעה, הראש כואב ולכולם עולה הדם למוח.
כעת נעמדה בחורה צנומה עם מחברת ביד והסבירה שצריך להקים ועדות כי לא ניתן לארגן את החיים במאהל הגדל מדי יום בקומבינות. "איזה ועדות?" שאל מישהו בקהל, והיא ענתה: "ועדת תיאום, ועדת מידע וועדת ניקיון". אם היו מציעים ועדת קישוט הייתי מתנדב מיד.
נציג המארגנים השמנמן ומנהל מערך האינפורמציה (או הדיס-אינפורמציה) ניסה לבלום הצעה שעלתה ע"י הקהל, לפיה בכלל לא יוקמו ועדות וגם האסיפה תתפזר עד למועד חדש.
"בלי ועדה איך נוכל לתקשר עם כל שאר המאהלים בארץ? לכל מאהל תהיה ועדה שהיא גם תהיה המשלחת לועדה הארצית, שמתוך חבריה תיבחר ועדה נוספת ומצומצמת שתצטרף לשולחן העגול של הממשלה". זה נתן את האות לפיצוץ האסיפה. הזועמים לא הבינו מי החליט שהולכים למו"מ עם הממשלה. חלק צעקו נגד השולחן העגול, אחרים צעקו כי אי אפשר להמשיך לחיות בזוהמה ומישהו בעל זכות הצבעה מסוף הכביש צעק שכולם על הזין שלו.
זו הייתה הדמוקרטיה בשיאה והדמוקרטיה במערומיה. היופי שבשוק הדעות של המחאה והקושי שבריבוי הקולות של המחאה. לעניות דעתי, מחאות נמצאות בסכנת התפרקות דווקא ברגע בו הן מצליחות. בשלביה הראשונים של מהפכה, מטרתם העיקרית של המהפכנים היא לגייס אנשים, להעלות מודעות ולסחוף את ההמונים. לכן הכול מוכנים להתגייס למאמץ המלחמתי ולהתאגד יחד תחת סיסמה כוללת (העם דורש צדק חברתי). אלא שברגע שההמון מתייצב לצד המהפכנים, אז נשאלות השאלות הקשות - לאן ממשיכים? מה אנו דורשים? מה השלב הבא? שביתה? מרי אזרחי? ולפתע כל זרם בתנועה מנסה לתפוס את מושכות השלטון ולקבוע כי האג'נדה שלו היא מהותה של המחאה כולה. ואז גם נשמעים הקולות של "או שאתם מסכימים או שאנחנו עוזבים..."
במידה מסוימת, זוהי גם המורשת של התנועה הסוציאליסטית הישראלית. ריבים, סכסוכים, משברים, הצבעות, התנתקות של זרם אחד, התאגדות עם זרם אחר ועוד. כך היה עם אחדות העבודה, פועלי ציון, רשימת פועלי ישראל ומפלגת פועלי ארץ ישראל.
ומה יקרה במקרה של מחאת האוהלים? האם תהיה התפרקות לתתי-מחאות? האם יוקמו מאהלים עצמאיים? או שמא דווקא היכולת לצלוח את המים הסוערים של הדמוקרטיה היא שתייחד את המחאה הזו שכבר הצליחה להפריך אין ספור הנחות קודמות והפתיעה את טובי הפרשנים.
לפני שויתרתי על זכות ההצבעה והלכתי הביתה, שמעתי חבר אסיפה אומר לאחר: "זו הבעיה עם המאהל הזה. צריך מישהו אחד שינהיג את הכול ויקבל את ההחלטות, אחרת לא נגיע לשום מקום". מישהו אמר בן גוריון?
אילן מנור
|