מה יותר מצחיק כשמטיחים עוגה בפניו של מישהו או סאטירה חברתית? אדם המחליק על קליפת בננה או בדיחות עדתיות? הומור פיזי, לדוגמא אדם הנדהם מיופייה של בחורה ומתנגש בעמוד חשמל או הומור מילולי, כזה שהבנת השפה חיונית לו? מה הכרחי בכדי שנבין ונצחק מבדיחה ואיך משלבים בין השניים? לאחים מרקס הפתרונים...

האפשרויות החדשות שהביא עימו עידן הקול בקולנוע הביאו לשינויים רבים. בתחום הקומדיה הביא עידן זה לסופן של הקומדיות האילמות ותחילתן של קומדיות מילוליות. פתאום ניתן היה לספר בדיחה בקולנוע ולא רק להציג מצבים קומיים אילמים. השפה המדוברת הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהסרט ובפני התסריטאים עמד עולם חדש של אתגרים. האם זה הביא לסופו של ההומור האילם? ממש לא.

ההומור האילם זה שמבוסס על הומור פיסי ואינו תלוי שפה, לא נעלם. למעשה, הוא קיים עמנו עד היום וזוכה לתחייה מחודשת שוב ושוב בז'אנר הקומדיות הרומנטיות דוגמת "משתגעים על מרי" ורבים אחרים. מי שעמדו בפני האתגר לשלב בין שני סוגי ההומור הללו בעת התרחשות מהפכת הקול היו לא אחרים מאשר האחים מרקס.

גראוצ'ו, צ'יקו והארפו השלישייה הבולטת מבין האחים הצליחה לשלב בצורה נפלאה בין שני סוגי ההומור שתוארו וזכתה להצלחה אדירה בשנות השלושים. אחד המרכיבים החשובים בהצלחה שלהם היה אותו השילוב המתבטא בדמויות של גראוצ'ו והארפו, או יותר נכון בניגוד ביניהן. בעוד שגראוצ'ו הוא הדמות המילולית זו היורה שנינויות וסאטירה חברתית בקצב מהיר  הרי שדמותו של הארפו היא אילמת לחלוטין ואינה אומרת אפילו ולא מילה אחת לכל אורכם של הסרטים.

בצפייה בסרטיהם של האחים היום, פעמים רבות קשה לנו להבין את ההומור המטורף של גראוצ'ו, בעוד שהארפו מתחבב עלינו במהרה ומעלליו משעשעים כאילו לא חלפו 80 שנים. יש לכך כמה סיבות. בכדי להבין הומור מילולי או לחילופין בדיחה דרושה קודם כל שליטה בשפה, במקרה שלנו אנגלית.  מעבר לכך הבנה של בדיחה מבוססת על עולם אסוציאציות ועולם תרבותי משותף. אם מישהו מאיתנו ינסה לספר בדיחה על מרוקאים או פולנים בשבדיה, סביר להבין שהבדיחה לא תובן, משום שהשבדית לא מכירים את הסטריאוטיפים החברתיים הקשורים בעדות אלו בארץ. גראוצ'ו והאחים מתייחסים פעמים רבות ולועגים לנורמות חברתיות שהיו נהוגות בתקופתם, מאורעות, יצירות אמנות וספרות אחרות והרגלי שעות הפנאי של החברה בת התקופה. דברים שמנקודת מבטנו היום אינם ברורים.

אך לא רק לנו היום, גם לתושבי מדינות אחרות באותה התקופה אליהן הגיעו סרטי האחים היה קשה להבין חלק ניכר מן ההומור המילולי בשל קשיי שפה, במידה וצפו בסרט באנגלית או הקושי לתרגם בדיחות לשפה אחרת. הקושי הזה היה גם נחלתם של אמריקאים רבים. בשנות השלושים ההבדלים בין אמריקה העירונית לזו הכפרית היו גדולים לאין שיעור מאשר היום. הטלביזיה לא היתה קיימת, הרדיו היה בחיתוליו ולא בכל עיירה היה בית קולנוע. כתוצאה מהמחסור באמצעי תקשורת המוניים המאחדים את האומה, גם השפה המדוברת, מעבר להבדלי מבטא, לא היתה זהה. אין הכוונה שבעיירה בטקסס לא דברו אנגלית, אלא שלבחור צעיר מאותה עיירה שהיה מנותק מהמתרחש בניו יורק בזמן אמת היה קשה מאוד להבין את השפה וההתייחסויות המילוליות של האחים מרקס. קבוצה נוספת וחשובה לא פחות היא הילדים, שמטבע הדברים התקשו בהבנת שנינות מילולית אך צחקו עד דמעות למראהו של הארפו ומעלליו.

האחים  מרקס יורים ללא הפסקה, קצב הסרטים שלהן מהיר מאוד, הם עוברים מסצנה לסצנה ולא נותנים לנו לנוח לרגע. הנקודה היחידה שבה הם נותנים לנו לשאוף מעט אוויר ולהתכונן לסצנה המטורפת הבאה היא באותם קטעים מוזיקליים בהם הארפו וצ'יקו מנגנים בפסנתר או הארפו מנגן בנבל שגם נתן לדמות את כינויה. המבקרים לא חסכו את שבטם מהסצנות הקסומות הללו בעיקר בשל הטענה שאין להן קשר ממשי לעלילה. האחים מרקס המשיכו לשלב אותן בסרטיהם והם ידעו למה. הם חיו בעידן של שינוי והבינו שלא ניתן לסגור את הדלת בפניו של "ההומור הישן" אלא יש צורך למצוא דרך לשלב אותו. הם הבינו שחלקים גדולים באוכלוסייה יתקשו בהבנת סרטיהם ויש צורך לתת להם גם מהמוכר הישן והטוב, שלא לדבר על אנשים רבים ברחבי העולם שאינם דוברי אנגלית.

בסרט המצליח ביותר שלהם "לילה באופרה" (1935) הם שילבו כמו תמיד, סצנה קסומה בה צ'יקו מפליא באצבעו מכותיו בפסנתר בדיוק כמו שגראוצ'ו מכה בנו ובנורמות החברתיות בהומור המטורף שלו  ומיד אחריו הארפו ממשיך ומנעים את זמנם של הילדים הצופים בו ומקנח בנגינת נבל.