הגדר הטובה והזקן המונגולי
מקרצף אסלות וכיורים. הוא לבדו. המקום גדול. באחד הבקרים, כשפינה החוצה אשפה, ראה זוג נעלי אול-סטאר מונחות על הגדר. אגב, השכנים בבניין הסמוך ממש נחמדים. על אותה הגדר הם משאירים מידי יום גם לחם ישן לציפורים, ומטפחים עליה אדנית גרניום: הומאז' לחכם המונגולי הישיש שפעם קנה פרח במקום פת לחם, כדי שיהיה בעבור מה לחיות. ומאז, המון פדגוגים עבריים וגם שרי חינוך אוהבים לספר את האנקדוטה הזו ורק אותה מתוך הגותו הפורה והלא מתורגמת. אז הבחור שלנו - רגע, בואו לא נהיה רכושניים, הוא לא שלנו, הוא של חברת הקבלן - הבחור שלהם מוותר על הפרח, וגם על הלחם המנוקר, ובוחר באול-סטאר. זה המקום לציין שהן עשויות בד בצבע שחור, והיות ולחפצים דוממים, במקרה שלנו נעלי שמעטס מרופטות, אין יכולת מוכחת לנחש את צבע עורו של המאסטר החדש, אז נזהה בעצמינו את הפואטיקה שבשידוך האול-סטאר השחורות והבלויות לעובד קבלן אתיופי. הוא אוסף אותן מהגדר, מכבס, ומניח ליבוש יחד עם זוג הרפידות. יום למחרת, בבואו לעבודה, הוא חולץ את סנדליו, ונועל את האול-סטאר. לפניו יום עבודה ארוך. עוד יום במשרדים. איך זה מרגיש לו בבהונות? אני לא יודע. או שלוחץ לו, או שמרווח לו, או שזו בדיוק המידה. כך או אחרת, הבחור של חברת הקבלן, למרות שהציב את כף רגלו בטריטוריה חדשה, מתפקד לא רע. עד כה הריצפה מבריקה, השירותים מריחים כמו חודש מאי בפרובאנס, בזכות האקונומיקה בניחוח פרובאנס, והראי הגדול שמעל הברז נקי כמו אוויר. אם תנעצו בו אגודל יש סיכוי טוב שתיווכחו לדעת שאין זה ראי, אלא אוויר. האוויר הישן והטוב של ירושלים. יש אנשים שיודעים ללבוש אותו כחלק מהקמופלאז' האורבאני שלהם. כמו שישיש מונגולי עוטה על גבו עור דוב - בהיותו גם צייד, לא רק משורר - מסווה עצמו בתוך עור הדוב כדי שיוכל להסתנן אל תוך שורות הדובים. להיתמע בתוכם. לצוד מהם את מזונו. את כבודו. את מלבושיו. |
