היום יום שני שעת צהריים אנחנו בדרכנו לנמל התעופה בן גוריון.

נוחתים בחנייה ונכנסים לטרמינל, ותוך שניות רצות לי תמונות מלפני

שנתיים אנחנו כל המשפחה טסים לתאילנד ועושים את הטיול של החיים.

אבל הפעם לא אנחנו טסים כולנו אלא נעם הבת האמצעית שלי בת ה-11

שיוצאת לטיול משפחות עם סבתא שלה לצרפת, בלגיה והולנד. (איפה סבתא שלי

שתצא איתי לחו"ל?).

זאת הפעם הראשונה שנעם נוסעת בלעדינו ל-8 ימים עם סבתא, אמנם לא

סתם סבתא אלא כזאת של פעם בחיים, אין הרבה כאלה, אבל זה כבר לפוסט אחר.

בקיצור אני עומדת לפני הכניסה לדיוטי ומנופפת להן לשלום ולא מאמינה

איך הילדה שלי גדלה ומתחילה לפרוש כנפיים ואני משחררת לאט לאט

כמו שלא שחררו אותי בגיל שלה -זמנים אחרים הורות אחרת.

ולא רק נעם טסה היום, גם אבא שלה טס לו לתאילנד.

אמנם עבודה, אבל מה איתי? איפה אני בכל הסיפור הזה? למה אני נשארת בארץ?

ועוד היום יום האהבה! איזה אבסורד?

טוב, אז אני והבכורה שלי והקטנה שלי נשארות בארץ!

ויש לנו כרטיס אשראי ויש לנו רכב ויש לנו שופינג אז תדמיינו מה כבר יכול לקרות.

"קיבלת משהו ממישהו? מישהו נתן לך משהו? הבאת משהו למישהו? אה, אין

לך משהו ? יש משהו? תביאי לו משהו מהדיוטי פרי........