אני פתוח - אומרים לי שאני נחשף ושזה קצת מלחיץ

אני אומר את האמת ישר, וזה קיצוני לאנשים

אולי האני שאני, לא מתאים לרוב האנשים.

כשאני מרגיש, ואוהב

אני אומר.

כשאני נמשך

אני אומר.

כשאני שומע מוזיקה

זה בקול רם

ואומרים לי:

תחליש ...

וגם עושים לי פרצוף כזה

של פנים מכווצות, של מסכנים

של "מה חשבת לעצמך כשהגברת ל volume הזה?"

זה לא פשוט להיות אני.

אחותי, שאוהבת אותי, קראה לי לפני שבוע "יצור"

יצור. י'אאנו חייזר כזה.

זוגתי מגדירה אותי כ"חריג".

ואני סה"כ ערן הקטן מקיראון/קרית אונו

שאומר ישר ומרגיש ישר

וחי כוס אמק אני חי !!!

אז הם אומרים לי חלקם

"אל תקלל" זה לא ראויי. אלו מילים לא יפות.

אל תגיד "חרא" אל תגיד "זובי" או זובי באובי"

ואל תגיד כושלאימאימא של העולם

כשכואב לך מהעולם.

ואני בכלל לא מקלל, אני פשוט מפרק ככה דברים החוצה

אז למה? למה חלק לא מבינים?

למה אני צריך לסרס את עצמי בשביל שהרוב

יבין אותי?

אולי אני לא נועדתי לרוב? אולי נועדתי לנישה?

אני אדם של נישה.

מוצר, שמיועד לפלח שוק ספיציפי

שמסוגל להכיל את הג'אננה הזו

אני לא מוצר לכולם.

ודווקא העם, אנשים שמוגדרים כעמחה

אוהבים ומקבלים אותי בדיוק בדיוק כמו שאני

עם החום והחיבוק

ולא נבהלים.

בדרום, בבאר שבע

מקבלים אותי. וגם בצפון.

"פשוטי העם" (נבחרי העם לדעתי)

אינם מבקרים אותי או נבהלים מהקללות שיוצאות 1 ל 100.

להיות אני, מרגיש וחושני

זה אף פעם לא היה פשוט.

ולמדתי לרסן את זה

לביית את זה

לווסת את זה.

בעבודה קשה וארוכה של שנים.

אז דעו לכם יקרים,

שהמוצר שאותו אתם מקבלים

זה כבר אחריי איזון ועבודה! ...

ומי אני?

חושבים עלי שאני דברן. ואני לא.

אני מעדיף שתיקות. ומגע.

לו יכולתי לשתוק

ורק לגעת

הייתי מרוצה אף יותר.

חושבים עלי שאני חברותי, וידיד, ופתוח

ואני לא.

אני פתוח

אבל לא מרגיש בטוח.

אני לא מרגיש בטוח עם הרבה אנשים

ולא מספר מה כואב לי

כל כך בקלות

ולא מניח את ראשי על כתפם

של רבים. אני לא מאלה שיש להם 10 חברים

שיוצאים לטיולי משפחות בחגים.

אני חי בעומק

בבודהיזם, בערכים של רוחניות

ומכירים אותי כמג'אנן עם מוזיקה

לא מכירים את הכתיבה שפה

לא מכירים את השירים שנכתבו

או את הדמעות

וגם לא את ההיסטוריה.

בסוף ההרצאה היום ניגשה אחת ואמרה לי

איזה רעש ... כיווצת אותי ...

אתה בכלל יודע להיות עדין ורך? ושקט?

הייתי בהלם.

90% ממני זו נגינת פסנתר מגיל 9! ...

מגיל 9 ועד לפני 3/5 שנים ניגנתי ... חייתי מוזיקה

המוזיקה בעורקיי.

גדלתי על Bach וחייתי את Bach

ולמדתי מהמוזיקה לעשות אהבה

בעדינות של אישה

וגבר.

חיית בילדותי במדבר

בחול

בצוקים

באדמה

ברוח

ואף אחד לא רואה את זה

או יודע

או שואל

ואולי אני צריך לומר את זה מחר בבוקר

כדי שזהו. קצת יכירו גם את הצד הזה שלי.

כן! מחר אספר להם.

לכל אחד לא פשוט

להיות הוא

כי זה מפחיד.

פמה צ'ודרון כתב בספרו "כשהדברים מתפרקים"

"פחד, זה כשמתקרבים לאמת"

אז אני חושב שאני מתחיל קצת להפסיק לפחד

לספר מי אני

מה אני מרגיש

ואשמח אם גם את

וגם אתה

שתפגשו בי מחר

תצאו קצת מהמצג שווא שאתם בונים לעצמכם

על ערן ככה או ערן אחרת

ותחשבו

שזה די הגיוני

שאני בדיוק כמוכם

וגם לי

יש שקט

עומק

והמון עדינות

מתחת לרקדן המקלל.

באהבה ונדיבות

ובקשת סליחה אם פגעתי,

ערן.