מפי סמירה, נשמתה בגן עדן צרורה. באו הדברים בחלוף הימים משראתה בצערי, ויגוני אינו מש מלבי ובאים וחולפים ימים ואני על משכבי והיא סועדת נפשי על ילדי אשר לוקחו מעמי;
הניחה בפני מראשית ועד אחרית את שאירע. ידעתי כי סמיח הצר בלבו על הנעשה והיו בו השתדלויות שהניחם בלב שהר בל יעשה כזה המעשה גם אם דין הדברים והילדים מוסלמים גמורים. דינם ברשות אביהם אין כך שיעשה היה משדלו להניח דעתו השגויה, כי שבתי לאלוהי ישראל - להניח חמת זעמו על אודות יום אחד בשעה ונוהגת הייתי להדליק נרות לשבת ואני אוחזת את יסמין ומדליקה מידי ומכסה את ראשה. מטפחת, כמעשה זיכרונותיי מבית אימי והם נותרו עמי עד זה המעשה לא היה שהר נותן דעתו בנרותיי ועתותיהם. משראה לראשונה שנוהגת ביסמין כך וידי אוחזת בה בידה מלמדת הדלקת דרך נרות בית אימי חמתו בערה בו. זעמו לא ידע מידה והיה סמיח נוזף בו היו בניהם הדברים קשים
עד בואם בדינים. בשעה והטיח שהר בפני סמיח כי כופרת אנוכי, ויד סמיח נתונה בכפירתי כי פרש חסותו על גורלי, זעם סמיח בא בשהר היה נוזף בו על דבריו הללו. דברים שאין בהן דרך הלכות ודעתו קלה מפזיזותו אינה באה תבונות בהלכות הקוראן. אף היה מטיח בו: "אלוהי אישה מצוי בבית הוריה אחיה ואחיותיה
נטשה למענך והם נטשוה . חפה מפני אהבתה אלייך כל כפירה מכבדת הנשים והן מכבודותיה , באה בזה הכפר כול הלכותיה תמימות חפה מלהוליך ולהביא כל דבר כפירה.

האין דעתי יודעת הכופרת אם בביתה באים מעשיה בצאתה נראים שבעתיים? ואם לא באו וכל הליכותיה נועם וחביבה על כולנו כאן העיוורים אנו מלראות נשמרו מילדותה געגועיה למעט מזיכרונותיה מבית הוריה בזה תבקשני להכריז עליה כופרת? הן הלכה אחריך ואתה נוהג בעיוורות עיניך, ללמדני היכן מצוי אלוהי האישה? ומידעני כי בכפר בנינו מהלכת כופרת. העיוור מדעת בעיניך אני? בת כפר כשרה ככל האחרת. לא תניחה להיות מושלכת בידה, תיתן את כול מחסורה. טרם יצאו ילדייך אל הבית לא יכנס ולא יבוא איש מלבדה ועל דעתה. זו דעתי', אמר והוסיף 'הודעתי אלייך והיה כי תלך וילכו אתך ילדך לזה הכפר עד יומך האחרון לא תבוא באשר לנכסך לא יצאו ולא יבואו אחרים תחתך לקחתם
עם לכתך וילדייך אתך יהיו מופקדים בידי אשת חיקך. אני עוד אבוא ואביא דעתי בפני אביך על אודות המעשה והחרפה שהנך מעלה בפני, ועודך דבק במעשייך כל דברי ורבים בלבך אינם באים, עומדת דעתך אינה מתפנה בעזות מצחה ודלותה ללמדני חוקות הקוראן. ואין כבודי ועשרות שנותיי העודפות על שנותייך עומדות ועולות לנגד עינייך נוהג דרך קלי הדעת המתרברבים והפזיזים,' כך היה סמיח מטיח עד בא בו בסוף הדברים ועשה את שלא אירע בביתנו מיום בנו בו- גירש
את שהר מעל פניו . בצאתו עוד הטיח בו ,- בא זה הנער ללמדני חוקות הקוראן...'

בעוד שאלתיאלה מתארת בזאת נשמעו על הדלת דפיקות מוטחות. מששמעה שאלתיאלה, פניה נשתנו באחת והיו דרוכות:

"יאיר, לך! השעה מאוחרת דרך אישה לרצות בן זוגה לצידה."
בשעה שפתח את הדלת ראה את שולי ניצבת. מבע פניה היה זועם
"זו השעה?,עוברת שעה, עוד שעה ועוד אחת. ארבע שעות חלפו ועודך כאן," מתאפקת ממתינה, "אולי תישן גם כאן?"
הוא ניגש לכדי מרחק לחישה, נעץ בעיני שולי מבט נחרץ ולחש:

"בסיום דבריי הדלת תיסגר והנך נותרת מחוץ למפתן ביתה. אני עוד נותר כאן מעט או זמן רב, כל היתר בינינו ייאמר, לא עכשיו ולא כאן," אחז בידית הדלת בטרם עוד השיבה דבר סגר הדלת.

שאלתיאלה ישבה פניה הנוהרות עתה הייתה בהם נסוכה הבעה כמו התכנסה בה נפשה והסתתרה. היא הרימה עיניה אליו: "אכן השעה מאוחרת. לא הייתי מבחינה והזמן הלך רב, פייסת דעתה שמיד הלכה?" שאלה. היה ניכר בה כי האירוע הטריד מנוחתה.

" אל תתני דעתך על כך. הלכה, מבינה," אמר
- "הנך יודעת, המעגלים הבאים בינה לבינה כעסים מתפייסים חוזרים מחזורים.
"יאיר, לך פייס דעתה. שאכן גם אני כדעתה-השעה מאוחרת, ואינני הולכת טרם באה בי זקנתי לא הרביתי לצאת מביתי שמא נודע להם בית ילדותם ויבואו ואני לא אהיה כאן. עתה אם אהיה הולכת לאין הולכת כל זמני בידי ואם אצא ואלך לא אשוב בגופי עוד לכאן...-לך לך!" דחקה בו,"פייס דעתה. אל תחמיר דעתך בה. מאהבתה הרבה באה לבקשך . זמני הנותר כאן, הנך רואה ואינני הולכת עוד בבוא זמנך בידך נשוב לדברים."
הוא קם, שאלתיאלה קרבה אליו עתה עמדה מרחק נגיעה מבטה היה נעוץ בפניו
אחזה בפניו ונשקה בלחיו ומיד אמרה: "שולי אוהבת אותך, בדבריה אל תלך ותבוא ,אחרת מראות באהבתה הרבה. גם אם יש כעסים, דרך אהבת נשים גם בזאת.

"אל תטרידי דעתך בכך, רבים הדברים העומדים בינינו ואין עניין שאינו מלובן עד נחה דעתנו יחדיו. גם אם נותרים אוחזים בדעותינו, אין החיץ בא סופו של שבוע זה אינני בנמצא כאן נועם ודן יהיו לידך כאן. הוא נשק על שתי לחייה כמו מאז ומראשית נהג כך ולא חש נבוך או מהוסס.

"לילה טוב," אמר ונטל את רשם הקול.

בשעה שעמד בפתח מפתן ביתה, שאלתיאלה השיבה בנוסח אחר מכול הלילות בהם היה נפרד מעמה.

"בשובך אל ביתך ינעם בך לילך..."
מרחוק ראה את האור. היה עתה ברור שולי ממתינה דרוכה. משפתח את הדלת ראה אותה יושבת והכורסה מופנית אל פתח הדלת, ממתינה לרגע בו ייכנס.
משנכנס החלו דבריה כמטר זלעפות יורד ומילותיה באו מוטחים מטחים:
"מה לך עם הערבייה היהודייה עד השעות הקטנות של הלילה? עסוק בה לא די בשעות בהן אתה וחבריך מכלים זמנכם למענה בקניות ברכישות, כאילו הייתה אמכם...ואתם אחיות סעודיות. הכניסוה לבית אבות."
"שולי קולך הולך ומתעצם. רוצה במתכוון שיחצה קירות. והיה לא יחדל. עכשיו אני יוצא, דברייך יפלו על אוזניי כותלי הקיר אולי ההד יעלה יקשיב וישיב ועל שאכן כך יקרה אני מיד יוצא. למרכז ירושלים, למלון. ממילא עוד מחר עליי להימצא במזרח העיר ומשם לבית הוריי ,תחליטי מיד ועכשיו, אם רוצה את דברייך לדחוק ולדחוס למחר אקשיב ואשיב."

"לערביה שלך תדבר כך!"

שולי הייתה עתה נתונה בזעמה. משבא בה זעמה ידע, היו דבריה מוטחים והיו חובקים דמויות ופנים וזמנים אחרים. היו לה מיני מרקחות של תיאורים וחיבורים עד שהיו כלל דבריה מסתכמים.  בין שהבחינה בזעפה עד שנרגעה דעתה ונחה בה דבריה היו חוצים כללים והעולה ונגלה מדבריה היה בא חמור עשרות מונים מסביבת בואם ומסיבתם שהיו סובבים סבב סיבובים.
שעה שהיה מבין כל מענה ולו פעוט יוביל לעיבוי ליבוי דבריה ושאין יהיו נגמרים היה מתיישב על הספה מתבונן וגם אז הייתה שתיקתו בעיניה. סיבה ראויה להעצים דבריה פניה היו מאדימות והתוכחות היו עולות והיו מסתכמות תמיד במשפט לו היה ממתין: "אני מבינה שאין לך מה להגיד."
בשעה ואמרה דבריה הללו ידע אחד מהשניים יתרחש-היא תפרוץ בבכי, וגם בכייה ישמש בידה נגדו. מאותם אירועים שעלתה נפשה הכעוסה ולא פרץ בכייה
הייתה עולה מיד על יצועה מפנה גבה לילות אחדים ושותקת שתיקות של אשמות.
עתה המתין אם בכייה יפרוץ ראשון או תעלה בתנועה נמרצת חפוזה נמהרת והחלטית למיטה.
בעודו יושב מתבונן בכעסה וסופר את הקמטים הראשונים שהיו מעמיקים ועולים בהבעותיה וחורשים כמו תלמים בתווים, רואה בשפתותיה הנעות נמרצות היה מדמה את קולותיה לשיירת גמלים ההולכת במדבריות ואין בהם רועים מובילים
עכשיו שראה שפוסחת על שני הסעיפים. אינה חדלה ושאין בדעתה לעלות על יצועה, פתח את הדלת ויצא. בגבו עוד שמע את קולה:

"יאיר תחזור מיד! יאיר אם תלך עכשיו , אל תחזור..."
XXX
שעה ושכב בחדרו מהורהר,היו המחשבות  והרגשות באים בזה אחר זה והוא עורך בהם סדרים. עתה נוכח לדעת כי משאלתה של שאלתיאלה העמיקה בו  גברה על דרכו  והתנהלותו  בשולי.  הידיעה  חידדה בו  מחשבתו הרצוי עתה הניתן לקטוע  הקשר עמה.  מחשבה אותה מיד דחה שמה לא יהיה מי המשגיח כראוי על שאלתיאלה. הבית עם הקיר המפריד מחד היה בו  צמידות ומידיות למתן מענה נמהר וישיר לצרכיה. מאידך קיר זה  אותה צמידות הוליכה  תקריות חוזרות ונשנות, מחלחלות  בשאלתיאלה עוגמות נפש.

 צערה של שאלתיאלה סער בו וגבר. כעת הבין  רגשותיו לשולי תמו. מהרהר במהות הנותר מרגשותיו כלפיה ומחוז בואם, כמו להעמיק לבחון מה כורך לילותיו דווקא בה. בשעה שהיה  מהרהר, צילצל הטלפון בחדרו. מעבר לקו הייתה המרכזנית: "אדוני ישנה שיחה עבורך אני מעבירה...."

"יאיר אינך נכנס למזרח העיר עד תתקבל  הודעה אחרת ישירה מפי. יובל נשלח ליידעך בדחיפות.  שוב האיתורן אצלך היה סגור  שולי מסרה עזבת אחר חצות , עוד מריבה...מחר בשעה שבע  בבוקר  כנס אליי ללשכה. אהיה שם," אמר וחתם שיחתו יותם.

עתה הבין  חל שינוי בהול אירע דבר מה. הוא  הדליק  הטלוויזיה בערוץ לוויני יעודי לחדשות ודיווחים מכל נקודה בעולם. עלו הדיווחים  ועסקו במהומות במזרח העיר. מהמראות עלו צעירים מיידים אבנים ומושלכים לעבר חיילי מג"ב וכוחות נוספים. ברקע ג'יפ צבאי עולה באש. הקריין סיכם עשרות מפגינים נעצרו  ונוספים פצועים ואין עדיין נתונים  המידע זורם. הצופים יעודכנו בהמשך.

עכשיו הבין כי גם בקשת אימו, המפצירה בו רבות לבוא לבית הוריו  לביקור דחוף  ונתן הסכמתו לאימו  מרגיעה בהבטחתו. ספק החל לכרסם אם יעלה בידיו  לעמוד בהבטחת דבריו , גם  שידע אזעקתו לביקור בית דחוף תמיד הייתה כרוכה באירוע חריג, וכי עליו להתייצב.

עתה עוד נותרו מספר שעות שינה.  התקשר הזמין השכמה לשעה מוקדמת,ופרש לישון. תולה מבטו בתקרה זה שזכר. בשעה שהתעורר  לצלצול ועייפותו רבה:

"אדוני השכמה. השעה 5," בעייפות כמותה לא ידע זמן רב, התגלח, התקלח  וחש רעננות-מה. עתה היה סקרן מה אירע ובפרט מדוע זומן ליותם בשעה  וכפיפות תפקידו הייתה נתונה בלעדית למשה וממודרת בנוהלים נוקשים מיתר המחלקות. חששותיו החלו לחלחל, בעודו נוטל ומניח ביצה קשה מיני סלטי ירקות והגבינה במגש. מניח שתי כפות קפה שחור  בכוס ומוזג מהמיחם, מים רותחים. יושב לאכול הרהר  מדוע משה לא יצר עימו קשר. גם שהיו מנועים  בנהלים  ברורים מיצירתם בדרכים גלויות וגם בקו טלפון ישיר  שאינו  מאובטח אסורים.

לגם את כוס הקפה בתנועות נמהרות ויצא מהמלון. הניע את רכבו מרחק נסיעה קצרה למתחם המשרדים המאובטח. עלה במדרגות נמהר הקדים בעשר דקות את מועד פגישתו עם יותם.

הדלת נפתחה מולו עמד יותם פניו היו חתומות, הוא נעץ מבטו: "אל תנסה לבחון לימודייך על פניי," שב פקד עליו . בידיו אחז תיק עב כרס, פתח מדפדף, מעלעל בין דפיו

 עיניו היו נעוצות  כמו מחפש מסמך. זו הייתה פגישתו השלישית עם יותם  הראשונה בשעה והתקבל לשירות. השנייה הייתה בשעה שביקש לפרוש בטרם תום החוזה, לפני כשנה.

שיחתם אז התנהלה קשה ונוקבת. בעוד יותם  מעלעל בניירותיו, התבונן בפניו הקפואות. שמו של יותם הלך  לפניו כמי שחף  מכל הבעת רגש ומבע. כולו קרירות תכליתית חדה שאינה מותירה אפשרות לניהול מערכת בינאישית שאינה  נגועה בתפקידיו. משה שהיה  כפוף בסמכויותיו אליו, בשעה שסיפר אודותיו, היה מכנה אותו בכינוי שדבק בו  "האכזר". לידיו של יותם  היו כפופים עוד ארבעה  מדורים נוספים. בעודו בוחן את פניו הקפואות הרים יותם עיניו מבטיהם  נפגשו.

"אל תסרוק הבעותי לימודיך בתורת הפנים,  חסרים קורסים  נוספים...כיצד  מקפיאים פנים."

"יותם, לאן אתה רוצה שאסתכל? על הקירות? מדוע נוכחותי נחוצה כאן? מדוע לא משוחח איתי משה ודווקא אתה?"

"משה לא ידבר איתך...הוא נמצא בדירתו במזרח העיר ירוי. בשלוש תיערך הלווייתו...פינתי משבצת זמן  לכול אחד מחבריך בנפרד.  בשעה שבע וחצי זומן יובל. עד השעה אחת עשרה בצהרים כולם למעט יצחק, יקבלו  המידע על מותו של משה...יצחק לא אותר,"

יותם הביט לעברו נחרץ "איש מכם לא יכנס למזרח העיר ולא יעסוק בחיפושים ישירים או עקיפים. אם יהיה בי  שמץ של חשש בתום הלוויה ואניח שיש בכם סערת רגשנות, כולכם תרותקו במתקן הנופש. הפקנו אתכם את הלקחים מטענותיכם  במקרה של מיכאל. זו הייתה ההוראה תחילה  מראש השירות. לכנס  אתכם למתקן באין יוצא ואין בא בהוראה.

אם תטענו  חורג מתנאי השירות כטענתם. אז הרפינו מכם, הפעם נקפיד...תעברו כאן קורס מספר ימים בגידול עגבניות. מדוע זה נחוץ? נמצא לכם את המענה המשפטי הנכון, גם אם  נצטרך לצמצם את  תכני הקורס לנושא אחד וגם הוא יתומצת לשאלה יחידה מהות  עיגולה של עגבנייה. על כך תישארו מרותקים מתוקף החוזה להישמע להוראות. להשתתף בכל קורס... המקרה של מיכאל יותר לא יחזור. שכנעתי  במקרה הזה לחרוג  מהנהלים  שהופקו מהאירוע ההוא, למרות שגם בי היסוסים האם אני נוהג נכון איתכם. משוכנע שאינכם ראויים לאימונו- וגם לי במצב הנוכחי  אין אמון מוחלט בכם... אירוע מיכאל אצלי לא יחזור שנית. אצלו וגם אצלי איבדתם אמון בשיקול דעתכם כקבוצה. יאיר, אני מזהיר אותך! בפרט עם כל קרבתך ליצחק  וחברותך הידועה לנו כאן. חברות החורגת מתחומי היחידה גם לתחומי חיים נוספים. דע המקרה סבוך. באירוע זה פועלים מדורים אחרים נוספים  ומשתתפות יחידות מתואמות בלבד...הייתה לי מחשבה שרצוי שאתה ויובל תישהו  במתקן מרצונכם  החופשי ולא מתוקף  הוראה, מה דעתך?"

-"תגיש לי  חוברת מפורטת מטעם אגף ההדרכה העוסקת בעיגולה של העגבנייה ואז אשיב.  במשחקי הכוח  שלך לא משתתף, הוראה, פקודה, עגבנייה...איזה דיבורים נשגבים מבינה..., פעם הייתי חייל, קבלתי ונתתי פקודות. הוראותיך אלי יבאו אך ורק  בפעילות מבצעית. אשתתף בכל קורס מטעם אגף ההדרכה מהסוג שהוא יעודי ותכליתי לתפקיד..
 ...בתום ההלוויה  אשאר עם  נתנאלה והילדים  מעט זמן, משם עלי עוד  להספיק להוריי- אם יש לך דבר מה נוסף להוסיף  אני מקשיב,"

עתה הרגיש כיצד רגשי הצער מתחלפים  בזעם  גואה ומיד כמו ניצתו והחלו לפעול כל מנגנוני לימודיו בשירות: לשלוט ולהבליג.

-"מבהיר, החדשות בארצות ערב פותחות בידיעות על רציחתו של משת"פ עד תום איסוף המידע וסיום החקירה, שהכל ברקע הדברים  רשתות המערביות מצטטות.
בארץ עוד הוטל איפול כמה זמן יחזיק מעמד. אין לי מושג פעילות יחידתך במזרח העיר מוקפאת.

כל  אחד מכם קבל זימון פרטי היה בידי לזמנכם יחדיו  לחצי שעה ולסיים דברי במהלך התכנסותכם באחת. בחרתי כל אחד בנפרד לזמן על מנת שהמידע יתקבל ישירות מפי וההנחיות יהיו ברורות וכן בנוסף להתרות, אני לא כאן להיות רגשן.
על מנת  שלא תגלגלו אירוע נוסף -כדוגמת האירוע של מיכאל. על כך הינכם מוזמנים בנפרד להניח  בכל אחד ואחד מכם את נחרצות דברי. איש מהיחידה לא יכנס למזרח העיר לא יעסוק במישרין ואו בעקיפין בתפקידיו. לפיכך הינך משוחרר לחופשה עד להודעה  אחרת  מפי. האיתוראן יישאר על גופך צמוד וזמין...ועוד פרט אחרון: המהומות בעיר החלו בשעה שכוחות נכנסו לחלץ את גופתו של משה. כל היתר נדרשו לעזוב מיד את מזרחה של העיר.

עד כאן. יש לך שאלה? דבר מה לא היה ברור?

-"לא, היית ברור," ענה קצרות בשעה וקם  חש כמו גופו מרחף גם בפגישותו עם יותם שעסקה בשרשרת  האירועים שהובילה למותו של מיכאל. דברי  יותם היו כולם כללים הנחיות ודקדוקים והטיח בו דברים. גם אז לא חש, את אותו זעם  העומד לפרוץ והוא אוחז בו  ולפתע כמו מנגנון  פעולה ניצת בו. מפעיל   מכונה של כללים  הכשרתו לשלוט ברגשותיו בכל מצב  וכל תנאי ולהבליג הוא  אחז בידית הדלת ועזב. מולו עמד יובל.
"יאיר, גם אתה כאן?"
" כנס ליותם..." אמר וירד במדרגות לאיטו מתנהל והמראות ופניו של משה עומדים לנגד עיניו. 
XXX
עתה נותרה שעה ומקצת טרם כניסת השבת והיה ברור , עליו להיכנס בפתח בית  הוריו טרם תדליק אימו את נרות השבת.
ידע לו גם יגיע מרחק מאות מטרים  מבית הוריו,  אחר הדלקתם  יהיה חייב לסוב על עקבותיו.
מד המהירות ברכב חצה את מאה שלושים הקמ"ש. על פי חישובי המרחק  נכח לדעת יהיה עליו  להתמיד במהירות זו. גם שכלל בחישוביו את הדקות בהן עשוי להתעכב בצמתים מרומזרים, הנתונים הבהירו לו  עליו להאיץ ולהתמיד במהירות זו שלא תפחת ממחצית שעת נסיעה. 

ככל שיאיץ יגביר סיכויו  להיכנס לבית הוריו טרם תדליק אימו את נרות השבת. וינתן האות בו כל מלאכת החולין תושבת  ממלאכתה.

בעודו מאיץ וסוחט בדוושת  הרכב, זכר את פניו של אביו.  באותה פעם יחידה כאשר הגיע ברכבו לביקור,דקות ספורות אחר כניסת השבת. גם שאביו לא אמר דבר שתיקותיו  לאורך כל שעות השבת ועד שנפרד  הספיקו לו להפנים ולחרוט את המסר.

שבת בה  נמנע אביו מלהחליף עימו ולו מילה, גם מבטיו המתעלמים  של אביו העבירו היטב את המסר כפי שרצה אביו להבהיר באופן נחרץ כי חצה מבחינת אביו את הקווים הנסבלים.

הוא  חקק בעצמו את הכלל שלא נאמר באותה שבת מחוללת אל נוכח עיניי הוריו ,ושנית כדבר הזה החליט  לא יעשה.

חילולי  השבת יעשו הרחק  מעיניי הוריו,גם אם הדבר יעלה במחיר חזרה על עקבותיו.  עתה מנוע הרכב נהם.

צומת עכו הייתה אחריו עוד נותרה מחצית השעה טרם כניסת-השבת. צפת מעולם לא נראתה לו עטופה בגלימות קדושות כימים קדומים  כפי שעכשיו חש. 

בעודו מהרהר כרמיאל הייתה מאחוריו. עתה היה מצוי בכביש התלול החד מסלולי ודו כווני  שפרסומו בה לו  על היותו כביש עתיר תאונות וההרוגים, הטווי, תנאי הדרך, אילצו בו להפחית מהירות.
היה לו עתה ברור כי אימו תמתין לו  עד דקה אחרונה  לפני כניסת השבת. 

תמנע הפעם ממנהגה לנהוג ולהקדים דקות ארוכות טרם כניסת השבת לברך על הנרות. ובכך תיתן אות מידיה המדליקות,  והחורצות ותסמן בידיעתה, משעה  ודלקו  נרות השבת ולא יהיה נכנס בפתח-הבית. אזי יהיה עליה להמתין  למועד אחר.

מחשבותיו החלו לעלות  נושאים ועניינים מתנגשים זה בזה, מה תהייה דמותו של חליל,להערכתו הנער אשר גוננה עליו שאלתיאלה והייה בחסותה חודשים ארוכים.  כיום הינו גבר בגיל העמידה ששנותיו חצו את גיל החמישים וגם אם יפגוש בו עם צאת  השבת בישוב פרדיס כפר ערבי הסמוך לחדרה, כפי שסיכם עמו בשיחתו הטלפונית הרהר אם אפשרי וישפוך אור אודות  גורל ילדי שאלתיאלה.

המחשבות הטורדות עברו ביעף שעה שהרכב נהם, ושאגת-המנוע
הנסחט מקרביו  מנסה לסגור  מרחק נתון כנגד מחוגי הזמן.

המחשבות החלו לחולף בזו אחר זו,מה היה כה חשוב לאימו להזמינו לביקור דחוף. בשעה והבין כי דין המחשבה שתבוא על ספוקה במהלך הביקור, הרפה.

החל להרהר בגורלה של אמירה ובנה היחיד -בנו של משה כיצד ינהג בהם יותם.
סוד מוטמע בחיי ילד והיה אחוז בידי מעטי מעט  אורחות  חיו הכפולים של משה בעיר שלכאורה מאוחדת וחצויה עם חומה פיזית בליבה ואיבה זולפת מגדותיה, ומתיזה געש  יחסי הדתות והלאומים לכל עבר, שחיי בה בשתי ישויות נפרדות  והותיר במותו שתי אלמנות שלא ידעו בחייו זו מזו ויש לשמור על סודותיו מנשותיו בפרט אחר מותו  בשעה והן אוחזות ביתומיו  בניו משני עבריי  החומות.

המעלה התלול הבהיר לו  כי נכנס לשערי העיר, עוד דקות ספורות חצצו  ועמדו בין כניסת השבת לרגע בו עשוי אם יאחר את כניסת שעת השבת לסוב על עקבותיו.מעגלי הזמן הללו נראו לו עתה נצח נח במרחק כפי שרחק מתרי"ג מצוות הוריו.הדקות הספורות והנוקפות מחד ומרחק בית נעוריו הנשקף לעיניו מאידך  היו עתה בתוכו פקעת חושים פועמים.

מול שער בית נעוריו  בלם במהירות בחריקת צמיגים את רכבו דומם את המנוע ומהר לנטוש את הרכב,ורץ לעבר הדלת עמד מדפק  טרם תהלום ותנקוש  ותקדים כניסת השבת ואור יונח בנרות.

עם נקישתו הראשונה הדלת נפתחה בסערה, זו הייתה  אימו ,"יאיר,"חבקה וכרכה זרועותיה סביב צווארו ממטירה עליו את נשיקותיה. מנהגה בטכס השמור לפגישות שאינו משנה כלליו , במטבח ראה את אחיותיו המחייכות  משנכנס ראה כיצד אביו מביט לעברו אף הוא מחויך ."שבת שלום, אבי,"  מהר לברכו
-"שבת שלום בן" ענה אביו.
מיד פנה אביו לעבר אימו ואחיותיו .אינכן מאחרות בהדלקתן"?. שאל
 
אימו ואחיותיו כיסו והפשילו  את מטפחות ראשן והיו מצויות בעיצומה  של תפילתן   מניחות ברכתן בנרות הניצבים בזוג פמוטי כסף עתיקים ,עתה היו הנרות דולקים,ושתי אחיותיו נטשו עמדתן המקודשת.  והסתערו בו זמנית לעברו.

"יאיר.."- "לאט אם אינכן רוצות עקצוצים הוא הושיט את פניו המעוטרים זיפים. בני שלושה ימים..."

מיכל בת  הזקונים חביבת אביו, העטירה את נשיקותיה הראשונה ,נעמה  שהייתה מצויה במעבר מילדות לנערות.  ולא פעם  ננזפה שאין נושקים בקרבה  יתרה  גם לבן משפחה הייתה מהוססת קמעה בגינו של הכלל שידע כי כוון ביחסה אליו,  .

ליתר אחיו  כלל לא היה נחוץ הם שמרו מרחק יאה לבני ישיבה בשונה ממיכל שהייתה מציקה ומתקרבת ומושכת לא פעם בזקניהם.להקניטם היו מביטים לעברה בסלחנות כיאה לילדה פוחזת..ולא היו באים עימה בדברים, . כלל נוסף שהונחל היה ידוע לכולם.

שאין להכביד בה דינים, ולנפשה אין להצר מצרים הכללים  בחינוך תודעתה להלכות מוקפדות ימתינו עד אביהם יתרצה,לקבוע מועדיהם ועיתותיהם. להעמידה  על דעת הדברים

והיא אסורה כלל לנזיפה או עלבון שגם כך מבלי משים שהייתה מרבה לבוא ולהביא בפני אביהם טרונותיה על שלא נוהגים בה בחיבה ראויה. מי שהייתה מותרת לנזוף בה הייתה אימו וגם בשעה ונזפה הייתה מרחפת התהייה בחלל הבית מתי יעבור אביו מהיותו  דרוך ושומר שיפעת שובבותה להצר בהם סייגים,  היו לא פעם הדברים באים ויוצאים בשעה ועמדה אימו על דעתה להנחיל בה  מידה ראויה והיא מתעקשת ממעמדה בת זקונים לאביה. ועומדת בדעתה..הייתה הצפייה מהלכת ומנסרת  בחלל  הבית . מתי יבואו דברי אביו ..הידועים והחוזרים קבועים בניסוחם, מחזורים,
-"האינך רואה ילדה מה נבקש מזו הקטנה,ונצווה לה עכשיו בשעה יבוא זמנה תעמוד ..בנדרש ותתבקש"

הייתה אימו מרפה ,משלחת אותה  -"לכי בת זקונים מפונקת לאביך"

והיא הייתה רצה מיד לחיקו שחיוכה נוהר על פניה, שצלחה שוב דרכה לעמוד על דעתה למול אמה.
גם שבינה לבין נעמה היו לעיתים פורצות מחלוקות. היה אביו נעמד לצידה:
-נעמה"
היה אומר מנגן בקולו תימהון:
-"באחותך זו הקטנה נותנת דעתך ואינך מסיגה לאחור מפניה,
מידה טובה תסגלי שאין בוגרים מתעקשים עם ילדים".
אותה בגרות מתוכה נדרשה נעמה להניח תמיד ויתור, היו שנתיים עודפות  מעל גילה של מיכל.

פרק א,

http://cafe.themarker.com/post/641295/