שלשום הלך יושב ראש ועדת "רוטשילד" הפרופ´ טרכטנברג, להיפגש עם אנשי מחאת האוהלים. הוא לא בא למאהל המרכזי שבשדרות רוטשילד, אלא למקום פחות המוני, הרבה יותר שקט, שלו ובעיקר אקסקלוסיבי, המצוי בכיכר המדינה. במקום זה, קנתה לה שביתה, קבוצה מיוחסת במיוחד של אנשי "מעמד הביניים". לפי דברי אחת מנציגות המוחים, אין שם ולו מוחה אחד, שאין לו לכל הפחות תואר ראשון אקדמי. עם זאת, לדבריה, אין למי מהקבוצה הזאת סיכוי לרכוש דירה בתל-אביב ומחירי השכירות, גם הם יקרים מדי. על אף שהמשכורות עליהם הם מצהירים, הם מעבר לשכר מינימום, בדרך כלל אף למעלה בהרבה מ-5000 שקל ליחיד ו-10,000 לזוג, "אי אפשר לגמור את החודש" — מסיימים המיוחסים שב"מעמד הביניים" — ממש באותה הלשון של אנשי ה"מעמד הנמוך", הרופאים וה"חד-הוריות".

אין ספק, שבישראל 2011, הדרישה להטבות סוציאליות, הרבה יותר מכובדת, כשהיא באה מפי מי, שרואה עצמו נקי מכל אפיון של נצרך סוציאלי טעון טיפוח. גם נציג הממשלה, אינו סופר כלל את מה שנקרא "עזרה לחלשים". על אף שיש די הסברים אחרים לכך, שתחת ההליכה למארגני המחאה המצויים ב"רוטשילד" הרעשנית, הוא בחר לפתוח את עבודתו דווקא במאהל השקט אך הנוצץ יותר — קשה להתעלם, מהנטייה המשותפת לכל הגורמים, לנהל דו-שיח מרוחק ככל האפשר, מכל נושא שיש בו גוון ציבורי של חסד או תמיכה, בחסרי אמצעים. אלה נדחקים כליל אל מחוץ למשחק.

הדיונים הכלכליים בשנים האחרונות, כוללים הרבה יותר ממו"מ על חוקים שיש בהם סעיפים תקציביים ומשחקי מספרים. זה כעשור שנים כמעט, שמקומם של אלו נדחק, לטובת שאלות תיאורטיות ערכיות, שעליהן נסוב השיח הציבורי. "מעמד הביניים" עקב בשנים האחרונות בסיפוק, אחרי הרטוריקה של מנהיגי הכלכלה, שלימדה אותו, שהוא העובד, בבחינת איש רזה, האנוס לסחוב על גבו את הנזקק השמן והולך. בעזרת שביעות הרצון בה קיבל זאת, נעלמה לה "מדינת הרווחה" כמו שהיו קוראים לה, והשקעת המדינה בשירותים לאזרח, ירדה בעשרות רבות של אחוזים.

אין להפריד את הזלזול המנטאלי בבני אנוש — שבאבחתם של כמה מילים פופוליסטיות, הפכו ברגע לעומדים תחת הגדרה "בלתי יצרניים" — מהאווירה הציבורית, שהרדימה את ההמון מ"מעמד הביניים הפרודוקטיבי", שעה, שעושרה הציבורי של המדינה, נשדד על ידי מה שקוראים כיום "טייקונים". אלו שיוזמים כיום את גל המחאות, קרוצים מאותו חומר, שהביא על מדינת ישראל, את הגל הקפיטליסטי הקיצוני, שאת פריו הכל מגנים ומשקצים כיום. יקיצתם המאוחרת, על רקע יוקר המחיה שנגרם שרירותית כתוצאה של הסרות פיקוח, תוך שחרור ה"טייקונים" השולטים בשוק לעשות במחירי המוצרים שהם מייצרים כרצונם — מתעלמת מהאטמוספרה הציבורית שהובילה לעיוות זה.

גם כיום כשהם מתקוממים על כך, עדיין מבוזה בעיניהם לדבר, אפילו בשם המעמד הנמוך העובד. אדם המשתכר שכר מינימום, הינו בבחינת לא יוצלח שאין להעלות את עניינו, כעניין שיש לענות בו. איש אינו מוכן לתבוע את עלבונו וטרכטנברג לא יבזבז עליו מזמנו היקר. רק בעל תואר אקדמי המשתכר כשמונה אלף שקלים בחודש, שווה התייחסות. הנה כי כן, בשולי המהומה הצבעונית המתוקשרת, ישנם מן הסתם המונים, שלא יכולים לרמות את עצמם שהם מ"מעמד הביניים" המיוחס. אלו יושבים בביתם מבוישים, כשאינם יכולים להביט בפני ילדיהם מרוב עצב.

הפתרונות לשאלת מחירי ה"קוטג´" והדיור, ידועים היטב לכל בר דעת. המדינה אשמה בכך, שאין כיום היצע מספיק, לעומת הביקוש לדיור. המדינה גם אחראית לכך, שהיצרנים והמשווקים, אינם נותנים סייג, לרצונם בפערי רווחים גדלים והולכים על המוצרים השונים. הנושאים של "מדינת הרווחה" והסתלקותו של השלטון מחובותיו לאזרחים, כמו גם שיטות המיסוי המעוותות, הם עניין לתיאומים מחודשים, שיצטרכו להיערך בתוך מסגרת התקציב. דיונים רציניים וממוקדים בבעיות אלו, עשויים להחזיר את הדיון הכלכלי למתווה הראוי. לעומת זאת להטוטים תקשורתיים על רקע תסבוכים מעמדיים, אינם משרתים שום מטרה חיובית.

הכל כל כך פשוט, עד שעולה השאלה, מהו פשר הרחבתה הבלתי פוסקת של המחאה הזו, ומצד שני, מדוע רשויות השלטון משתפות פעולה, עם כל המעטפת הסובבת את עיקרי הדברים, עד שאפילו נציגו של ראה"מ, הולך להיפגש דווקא עם המאהל, שאנשיו הכי מרוחקים ממצוקה כלכלית? כלום תיקונם של בעיות אלו מכוון להפיס רק את דעתם של אנשי "מעמד הביניים" האקדמאים, המשתכרים קרוב ל-10,000 שקל לחודש?

אם כן, אזי המדובר הוא בהמשך מסע הרשע המנטאלי, שהצעד הבא שלו המתרחש למול עינינו, שולל כליל את הלגיטימציה לקיומו של מעמד סוציו-אקונומי נמוך ומוציא את אנשיו אל מחוץ למסגרת ההשפעה הציבורית. זאת לאחר שבשנים האחרונות, נשללו מהם זכויות רבות תוך השפלתם באורח בלתי פוסק. מבחינה זו, הממשלה ונציגי המוחים המיוחסים מכיכר המדינה, הינם שני צדדים של אותה מטבע.

מעבר לדחייתם המוחלטת של אי אלו אנשים בעלי צביון חרדי, שחשבו לתומם שיכול להיות להם חלק באירועי המחאה הללו, כל מי שיש לו לב יהודי חם, מרגיש ריחוק טבעי, מאופיו המנוכר של הדו-שיח הציבורי בדמותו המתוקשרת. על כך יש להוסיף כמה הערות, שיש להן משמעות רלוונטית בימים אלו, על רקע המסע הפרסומי להכנסת החרדים לשוק העבדים, תחת סיסמאות כמו, "להתפרנס בכבוד" וכיוצ"ב.

מסתבר, שבהשגת תואר אקדמי זה או אחר, אין כלל ועיקר ערובה לפרנסה, אלא לכבוד המפוקפק שבזכות להשתייך למאהל מחאה יחסני יותר. עוד יותר מזה מסתבר, שיחסנות זו במדינת ישראל 2011, אינה נותנת פריווילגיות מעשיות, אלא בסיס ריקני להתנשאות מרושעת על הזולת. כדרכנו, לעולם לא נטיל דופי במי שמשיקולים שונים נאלץ לצאת מחוץ לכותלי בית המדרש. עם זאת, יש לנו לנהוג במשנה זהירות, כאשר אנו מאזינים לדברי תעמולה של מי, שמעיד על עצמו בימים אלו, מהו המשקל שניתן בקרבו לתארים, הן מבחינת תועלתם המעשית והן מצד מידת ההשחתה המנטאלית הסובבת את עולמם.