ניסיוני כבלוגר מצומצם לאור העובדה שטרם עברה שנה מאז פרסמתי את הפוסט הראשון שלי. המילה "פרסום" איננה המילה הנכונה ביותר לשימוש בכל הקשור לתוכן שמועלה לרשת. המילים סייברספייס, המרחב הדיגיטאלי ואוטוסטראדת המידע, כולן מעלות בראשי דימויים של החלל האינסופי שנמצא מעל לראשנו. לתחושתי, אינני מפרסם את מה שכתבתי, אלא נוגע בו קלות ובכך מניח לו לשוט באיטיות אל עבר האינסוף. חפץ ללא יעד וללא הכוונה שמחכה להיקלט אצל עובר אורח מקרי.
הלחיצה הראשונה על כפתור ה"פרסם", שבלוח הבקרה של הבלוג, זכורה לי היטב. לא משום שאירע משהו מדהים לאחריה. ההיפך הוא הנכון, דבר לא קרה. לא היו אותות ומופתים, לא נורו זיקוקי דינור והעולם כולו לא רץ באקסטאזה כדי לפגוש בי. יום שלם ישבתי ו"רעננתי" את הדפדפן עד שבשעה 21:00 בערב, גולש אלמוני בחלל הגדול נתקל במקרה בשם אילן מנור. הפרסום הראשון זכור לי דווקא בשל החרדה הרבה שליוותה אותו. כמי שבילה למעלה מעשרים שנה בכתיבה "למגירה", חשתי מצוקה את העזתי להסתכן ולחלוק עם האחר את מחשבותיי, רגשותיי ולעיתים רחוקות גם דעותיי. לא ידעתי מה יקרה כשאעלה על הבמה בסיום המפגש עם הקוראים. האם יזרקו עליי פרחים או עגבניות?
שנה עברה מאז אותה לחיצה גורלית וחליפת הטוקסידו איתה אני עולה מדי שבוע לבמה ספגה הן את הפרחים והן את העגבניות. לא אומר כי גידלתי "עור של פיל", שכן אני מאמין כי גם בעוד עשור, כשאפרסם את הביוגרפיה הרשמית שלי - "אילן מנור - סיפורו של מטאור" או "אילן מנור - סיפורו של מטאדור" או אולי אפילו "אילן מנור - כלום בפיתה", יהיה לי קל יותר להשתזף באור התהילה מאשר להתבודד בצל השכחה. יחד עם זאת, קל לי יותר להתמודד עם הביקורות השליליות. אינני מרפרף עוד במהירות ובזלזול בטוקבקים לא אוהדים. אני מוכן להתעכב עליהם, ולהרהר בהם ולעיתים אף להסכים עימם. אולם לרוב, אינני שש להיכנס לדו-שיח עם הקוראים והטוקבקיסטים. פעם היה זה מחשש שמא אפגע לעצמי ברייטינג. כיום זה מחשש שמא אפגע לעצמי באגו.
אלא שמדובר בטעות. הקשר בין הכותב לקורא הינו דו-שיח, שכן בעצם הפרסום אתה מבקש מן האחר להתעכב, לחשוב ולהגיב לתוכן אותו כתבת. ודווקא הערב, בשעת לילה מאוחרת, אני מוצא צורך לחרוג ממנהגי ולהשיב לחלק ממכריי, שכן בימים האחרונים אני מוצא עצמי נתקל בגל תגובות שטרם הכרתי כמוהו. הפוסטים של השבועיים האחרונים עסקו כולם ב "מחאת האוהלים", באופי שלה, במובילים שלה, בתגובת הציבור אליה וגם בביקורת שלי עליה. זו כנראה הסיבה לריבוי הטוקבקים. בניגוד לנושאים כמו חוסנו של סופרמן או הדרך לפגוש ההיפסטרים, מחאה זו היא סוגיה אקטואלית אשר מעוררת בכול רגשות עזים, בין אם הזדהות ובין אם סלידה. ישנו מכנה משותף לכל התגובות שאני ואחרים זוכים להן בעקבות השמעת ביקורת נגד "מהפכת האוהלים" - אלו הן תגובות של כעס, מגננה ובוז. המסר הוא אחיד - "שקט, מפגינים!"
"אילו הקונצנזוס לא היה מצטרף היית טוען שזו מחאה אליטיסטית שלא קשורה לעם וסופה להתפוגג. אנחנו רק בהתחלה. תפסיקו לקטר כל הזמן" - תגובה שהתקבלה לפוסט קודם בנושא המהפכה
שקט, סוף סוף יש התעוררות אז אל תדכא אותה. שקט, לראשונה יש הסכמה אז אל תסכן אותה. שקט, יש התלכדות אז אל תפר אותה. שקט, יש תחושה של שינוי באוויר אז על תערער אותה. שקט, יש מומנטום אז אל תעצור אותו. שקט, מפגינים! אבל אני לא מוכן סתם כך להיסחף ע"י הגל. אני לא מוכן מיד להצטרף להמון. אני רוצה להפר את השקט. פופוליזם, מכל סוג שהוא, הינו דבר פגום ומסוכן. כמו בימי שיגרה, כך גם בעת מהפכה, עלינו לאמץ את הביקורתיות לאור ההבנה שהיא לא תחליש את המחאה, אלא דווקא תחזק אותה. וכשם שרבים דרשו להפר את ה"שקט, יורים" בעת המלחמה, כך אני דורש להפר את ה"שקט, מפגינים".ביטול הביקורת והניסיון להשתיק אותה יהיה בעוכרי המחאה, שכן הוא נובע מפחד ולא מאומץ. פחד מפני התפוררות ה"ביחד".
עד היום איש לא הסביר מהו "צדק חברתי". להערכתי, זה משום שזו אימרה כללית שניתן לאגד תחתה ריבוי של מחאות שאינן תמיד קשורות זו לזו ואינן תמיד תואמות זו את זו. נכון להיום מחאת האוהלים סובלת מפיצול אישיות. בימים מסוימים היא אב שדורש זכויות למשמורת על הילדים ובימים אחרים היא עמותה שדורשת שיוויון זכויות לערבים ויהודים. בבוקר היא נערה צעירה שדורשת סיוע בשכר לימוד ובצהריים היא זוג הורים שכורעים תחת הנטל הכלכלי של יוקר המחיה. שדרת האוהלים זקוקה לפסיכיאטר. לא משום שהיא פסולה ולא משום שהיא חריגה ולא משום שנטרפה דעתה, אלא משום שמרוב אישיות היא חסרת אישיות.
"עם" הוא מושג ערטילאי ודמגוגי. "עם" הוא מושג שמשתמשים בו כשאין דרך אחרת לאחד פריטים לקולקטיב. "עם" הוא מושג שמגייסים אותו כשרוצים לגייס את ההמונים. ומי זה אותו העם שדורש את הצדק החברתי? אם זהו העם היהודי אז אין מקום במחאה הזו למאהל היהודי ערבי, ואם זהו העם החילוני אז אין מקום במאחה למאהל הברסלבים שרוקדים בין האוהלים. ומי הגדיר את אותו העם? אני? אתם? הם? אני לא מבין את המושג עם. לכן טעיתי כשסתם צעקתי בלהט הרגע כי "העם דורש צדק חברתי".
זוהי מחאה פוליטית. זוהי מחאה נגד הממשלה ונגד מנהיגיה. זוהי מחאה נגד מדיניות והשקפת עולם. אלא שהכול מפחדים לומר זאת, כי פוליטי זהו מושג שמפצל ולא מאחד. כי פוליטי זה מיד שטחים ושלום ומתנחלים ומחסומים. "שינוי סדר עדיפויות" זו סיסמה. "חלוקה מחודשת של העוגה" זו סיסמה. די לסיסמאות. בואו נקרא לכלב בשמו. לפני שאני מצטרף למקהלה אני רוצה לדעת מהן מילות השיר. לפני יוצא לרחוב אני רוצה לדעת על מה אני נלחם. לפני שאני מצטרף למחאה אני רוצה לדעת מהי המטרה. צעקתם מה הבעיה, עכשיו תציגו את הפתרון. וועדת המומחים שהוקמה ע"י מובילי המחאה היא צעד ראשון, אך גם היא לוטה בערפל.
ברור לי שיש במחאה הזו מכנה משותף עמוק. המכנה המשותף הזה הוא התחושה של כעס, תסכול, ייאוש ואכזבה. אסופה ענקית של אנשים שיום אחד קמו בבוקר והבינו שאבדה להם את המדינה, שברונים שודדים חטפו אותה ועיוותו אותה. לא כך אמורה ישראל להיראות. לא זו המדינה שהבטיחו לנו. וכעת, אולי לראשונה, כל אותם האנשים שנמצאים בשדרות ובמאהלים ובכיכרות מוכנים להילחם על אופייה של המדינה, להשיב עטרה ליושנה. התגייסות למטרה היא שחוצה מעמדות ועיסוקים ועדות ומרכז ופריפריה והשקפות עולם. זהו הדבק. אין לנו צורך במילים כמו "עם". דווקא משום שאירועים הללו הם כה ייחודיים, מרגשים ופוטנציאליים חבל יהיה לפספס אותם.
זו היא העת להחלטות, זו היא העת לחדשנות, זו היא העת למנהיגות ולאומץ. זו היא העת לרעש ולא לשקט. בואו נהיה אנשים של סימני שאלה ולא רק סימני קריאה. ההמונים בכיכר, הם התאספו בנקודת המוצא. עכשיו יש להצביע על היעד.
אילן מנור
|