עד לא מזמן הכחשתי את הדבר אבל עכשיו אני מבין שהדרך הנכונה להתמודד עם המצב הוא בראש ובראשונה להכיר בו.

שלום, קוראים לי אלרואי ואני מכור.

הכול החל לפני כשלוש שנים.

חברים שאלו אותי אם כבר פתחתי חשבון "פייסבוק", בהתחלה לא הבנתי על מה הם מדברים, הייתי תמים. אבל הניצוץ שהיה להם בעיניים עורר בי סקרנות.

ניסיתי לברר באיזה בנק אני פותח אותו, הם קראו לי ילד.

בטקטיקה של  דילר מיומן אחד מהם הושיב אותי מול המחשב ובמספר הקלקות חשף אותי אל החיים בעולם הווירטואלי, נתן לי לטעום ואמר "זהו, עכשיו אם אתה רוצה תפתח אחד משלך".

בהתחלה חששתי אבל מכל עבר נשמעו קריאות "מה איכפת לך ?" "בוא תהיה בחבר'ה", היה גם אחד שהטיח בפניהם "אל תקלקלו אותו" אבל מהר מאוד הושתק על ידי הרוב.

נכנעתי ללחץ החברתי ולאחר מילוי שאלון קצר הכנסתי לחיי את מארק צוקרברג.

כמו כל דבר שבחיתוליו כך גם הפייסבוק, בימיו הראשונים היה מקום תמים.

אני זוכר שהייתי אוהב לטייל בשעות אחר הצהריים בין כותלי הרשת ומידי פעם כשהגעגועים היו צפים הייתי אוחז בסטטוס חדש בשביל שלא להגיע בידיים ריקות וקופץ לבקר את חבריי הווירטואליים שמנו מספר מצומצם של אנשים שעם רובם היה לי קשר שוטף גם בעולם האמיתי.

באותם הימים האווירה הייתה פסטורלית ובתולית.

הזמן עבר והתמימות נקברה מתחת למספר לא מבוטל של הזמנות לאירועים דלוחים, שאלונים שיגלו לי איזה דמות מצוירת אני והצעות חברות מאנשים שלא פגשתי ולא יפגוש בגלגול הזה.

התחביב הפך להתמכרות וכמו נרקומן שמכור להרואין יש בי צורך עז להיכנס לפחות פעמיים ביום בכדי לבדוק מה מתרחש בצד הווירטואלי של החיים שלי וכמה אנשים אהבו את הסטטוס האחרון שכתבתי אחרת התסמינים יתנו את אותתם, ההרגשה שאני לא קיים תחזור.

כבר מספר פעמים אמרתי לעצמי "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה !... השבוע אני לא מתחבר !!!!"  ומיד לאחר מכן מצאתי את עצמי נכנס לכתוב סטטוס אחרון ודי. נו טוב עוד קומנט וזהו...

לפעמים בא לי להקיא על עצמי תוך כדי שאני מאחל לחבר מזל טוב על הוול של הפרופיל במקום להרים אליו טלפון (אני לא מדבר בכלל על דבר כזה שנקרא "לקפוץ לביקור", דבר שהיה נהוג בעשור הקודם), אחרי הכול יותר קל לכתוב את מה שאנחנו רוצים ומיד לעבור הלאה במרוץ אחרי הכלום.

עם הזמן לתקשר פנים מול פנים מתחיל להיות דבר שקשה לביצוע, הבנאדם שמולך מצפה שתענה לו מבלי שיהיה לך זמן לחשוב על תשובה שנונה או את האפשרות לפתוח במקביל שיחה מעניינת יותר עם בנאדם אחר (לא רחוק היום שגם נשכח איך צוחקים ובמקום זה פשוט נגיד "סמיילי !" או יותר גרוע, נביט בו ונעשה "חחחחח..").

אנחנו מתיימרים לפרוס את החיים שלנו לעיני כל החפץ בכך אבל עושים זאת רק אחרי שערכנו אותם בקפדנות.

חבר חכם פעם השווה את הפייסבוק לחלון ראווה שבו הבנאדם מראה רק מה שהוא רוצה שיראו.

אני ירשה לעצמי לחדד את התובנה שלו ולהשוות את הפייסבוק לחנות בגדים שלמה.

בחלון הראווה אנחנו בוחרים להציג רק את הטופ של הקולקציה, התמונות והסטטוסים שיגרמו לאנשים להתעניין בנו ולהיכנס פנימה.

את החנות נסדר בצורה יפה לעיין בתקווה שמישהו יתעניין בפריט כלשהו שהוא אהב וגם אם לא שלפחות ייצא עם חוויה שתגרום לו לחזור שוב.

אבל כמובן שאת כל הבלאגן והסחורה הפגומה אנחנו מחביאים עמוק במחסן, רחוק מהעיניים של הלקוחות.

את התמונות שבהם לא יצאנו פוטוגניים נעדיף לגנוז, את הדעות האמיתיות נחביא מאחורי מה שאנחנו חושבים שיהיה נכון להגיד ובשביל להרגיש חלק ממשהו נצמיד לתמונת הפרופיל את התמונה של גלעד שליט (ושאף אחד לא יחשוב שאני רומז שלא צריך לפעול בשיא הכוח להחזרתו ! אבל כנראה שזה פחות נחשב לשים את התמונה של יונתן פולארד שהואשם בריגול למען ישראל ונמצא בבידוד מאז שנת 1985).

אנשים התחילו לאבד רצון לפרטיות (מזיז לי את הז**ן שאת עכשיו שותה קפה בבוגרשוב !)

אחרים יוצאים לבלות בעולם האמיתי בכדי שיהיה להם מה לספר ולהראות לאנשים בעולם הווירטואלי.

ילדים בני 8 אוחזים בפרופיל פעיל ועם הזמן הגיל רק הולך ויורד (אני לא יתפלא אם בעוד כמה חודשים תשמעו על עובר שפתח חשבון ומעדכן בסטטוס על מצבו ברחם "אושר במי השפיר" או "עוד חודש למנייק").

ויש כאלו שלגמרי איבדו את זה, לדוגמא זוג ההורים בארצנו השפויה שהחליטו לחרוץ את גורל ביתם שזה עתה הגיחה אל אוויר העולם ולקרוא לה בשם "לייק" (מישהו במשרד הפנים חייב לעשות לזוג ההורים חסרי האחריות הללו "איגנור" באופן מיידי).

הפייסבוק (ורשתות חברתיות בכלל) יכול להיות מקום מדהים לשיתוף של ידע והרחבת אופקים אבל גם כלי הרסני לחום והפרטיות שבחיים האמיתיים.

לאן הוא עוד יוביל אותנו כחברה זו חידה אבל הדבר שיותר מעניין אותי הוא מה יעלה בגורלו כשחלקנו יסיים את התפקיד בעולם הזה, יעבור למצב צבירה אחר בעולם טוב יותר וישאיר מאחוריו את הפרופיל כמצבה ווירטואלית עמוסה בתמונות מימי חייו, דברים שהוא כתב וקישורים שעניינו אותו.

בסופו של דבר מישהו מאיתנו יזכה (או לא, תלוי איך מסתכלים על זה) להיות השורד האחרון ברשימת החברים ו"הפייסבוק" יהפוך ל"ממוריבוק".

ומה אז ? על מה תעשה "לייק" ? 

לצערי המחשבה הזאת עברה בראשי לאחר שאיבדתי חבר אהוב שהשאיר אחריו פרופיל עמוס בעדות אמיתית למלאך שהיה בחייו. (מה שמוזר זה שהוא מידי פעם און ליין.... דבר הגורם לי לרצות לשאול אותו את השאלה "איך בגן עדן ????")

אז נכון לעכשיו השלמתי עם העובדה שהפכתי לנרקומן וירטואלי וככזה אני לא יכול להיגמל.

כל שנותר לי לעשות הוא לקוות שאכן תתממש הידיעה שפורסמה בעיתון לפני מספר ימים וקבוצת האקרים "אנונימוס" יפילו את הפייסבוק ב 5 בנובמבר. כנראה זו הדרך היחידה שבה אני יפסיק לצרוך את הסם הארור הזה.

עד שזה יקרה אם בכלל תיזהרו מלאשר יותר מעשר חברים תימניים אחרת הפרופיל שלכם יקפוץ במחשבים של ה F.B.I  כחשוד לתא טרור של אל-קאידה.